הרשימות הוגשו, המפלגות חתמו את מקומן על המפה הפוליטית, וכעת תמונת המצב לקראת הבחירות ברורה יותר. אך לפי התרחיש שמסתמן, ייתכן מאוד שמערכת הבחירות הזו לא תסתיים בהכרעה.
שני הגושים המרכזיים
בצד אחד של המפה ניצבות "הליכוד", "הציונות הדתית" ו"עוצמה יהודית", שאליהן מצטרפות "יהדות התורה" וש"ס. מימין לגוש נמצאות גם מפלגות "עמך ישראל" של עופר וינטר ו"נעם לישראל" של אבי מעוז - אולם נכון לעכשיו שתי המפלגות אינן עוברות את אחוז החסימה ולכן אינן נספרות כפקטור שאפשר לבנות עליו בתוך הגוש.
מנגד ניצבות "ביחד" של נפתלי בנט ויאיר לפיד, "ישר!" של גדי איזנקוט, "ישראל ביתנו" של אביגדור ליברמן ו"הדמוקרטים" של יאיר גולן. אל המרחב הזה מצטרפות גם הרשימה המשותפת ורע"ם. אלא שבעוד שב"דמוקרטים" מוכנים לשקול שיתוף פעולה עימן, יתר המפלגות בגוש אינן מעוניינות לשבת עם המפלגות הערביות.
המפלגות הקטנות יהפכו ללשון המאזניים
ובתווך נמצא הגוש השלישי, זה שאיש עדיין לא יודע בוודאות לאן ילך ביום שאחרי הבחירות. שם נמצאות "כחול לבן" של בני גנץ, ו"המילואימניקים-הכלכלית" של יועז הנדל וירון זליכה. החלוקה הזו מייצרת תרחיש בעייתי עבור שני הגושים הגדולים: מצב שבו אף אחד מהם לא מצליח להגיע לרוב, אך במקביל אף אחד מהצדדים אינו מצליח לייצר אלטרנטיבה יציבה. כלומר, לא הכרעה, אלא עוד מערכת פוליטית תקועה.
וכפי שפרסמנו לראשונה בעבר, מי שעשויות להינות מתרחיש כזה וכבר מכוונות לשם הן דווקא המפלגות הקטנות והרשימה המשותפת. במקרה של תיקו בין הגושים, הן עשויות להפוך ל"מכריעות לשון המאזניים" - ולהחזיק בכוח משמעותי בהרבה מכפי גודלן במשא ומתן הקואליציוני, עד כדי יכולת לסחוט ללא פרופורציה מכל אחד מהצדדים.
מדיניות הסבבים
במפלגות הגדולות, מנגד, לא מעוניינים להגיע למצב שבו הממשלה תלויה במפלגות קטנות שמחזיקות את המפתח להקמתה. לכן, אם לאחר הבחירות לא תיווצר הכרעה ברורה, ההעדפה עשויה להיות ללכת לסבב נוסף של בחירות, בניסיון לשפר עמדות ולשבור את התיקו.
ובסופו של דבר, נדמה שישראל הופכת למומחית בתחום אחד: סבבים. מעזה, דרך איראן ועד הפוליטיקה והבחירות, שוב ושוב חוזרים לאותה נקודה, רק עם תאריך שונה בכל אחת מהפעמים שבאו - ועוד יבואו.