אחת התמונות הזכורות מתקופת החודשים הראשונים של המלחמה ועסקת החטופים הראשונה, הייתה הרגע שבו רימון בוכשטב קירשט יצאה מהוואן בדרך לצלב האדום והתעמתה באומץ מול אחד השובים שלה, 54 ימים לאחר שנחטפה. לאחר יותר מאלף ימים שבהם לא סיפרה את סיפורה, היא חוזרת בראיון ל-ynet לרגעים הקשים מהשבי, לחייה עם בעלה יגב ולדרך שבה היא מנסה להמשיך הלאה בלעדיו.

במהלך הנסיעה אל אנשי הצלב האדום, סיפרה רימון, החל השיח מול השובה מוסטפא, שהתגרה בה בנוגע ליגב. "כל הדרך הוא עשה לי טיזינג בנוגע ליגב. 'הנה יגב מגיע עוד יומיים'. 'יגב מגיע עוד ארבעה ימים'. וכשהוא מתחיל לדבר על יגב, הוא משחק לי בכל הכפתורים, וזה לא בא לי טוב". לדבריה, כשהבינה שהיא עומדת לצאת מול קהל עוין בעזה, החליטה לא להוריד את הראש: "זה שאתה רעול פנים, doesn't mean I can't see you וזה שאתה רעול עיניים, לא אומר שאני לא מזהה את הקול שלך או שאני לא זוכרת מה עשית לי".

החטיפה והשחרור

רימון ויגב, בני קיבוצי עוטף עזה, הכירו עוד בילדותם, אך הקשר ביניהם התחדש שנים לאחר מכן והפך לזוגיות קרובה במיוחד. "בפעם הראשונה אי פעם הרגשתי שהגעתי הביתה, למרות שהבית הגיע אליי", סיפרה על הרגע שבו הקשר ביניהם הפך לרשמי. השניים נישאו בשנת 2021 בנירים וחיו יחד עם בעלי החיים שלהם, שאותם כינו ילדיהם.

כאשר החלו האזעקות בבוקר ה-7 באוקטובר, התחבאו השניים בביתם בנירים בזמן מתקפת המחבלים. רימון סיפרה כי לאחר חדירת המחבלים לביתם הם נאבקו להישאר יחד: "ואז אני אומרת לו 'באבי, עזוב הכל. תנעל את הידיים שלך סביבי, ואל תשחרר'". לפני שהדלת נפרצה לחלוטין, יגב הביט בה ואמר: "אני מצטער". היא השיבה לו: "שלא תעז להצטער, זו לא אשמתך, הכול בסדר, העיקר להישאר ביחד".

השניים נלקחו בברוטליות לעזה, שם עברו בין מקומות מסתור שונים ונפגשו עם חטופים נוספים. רימון סיפרה על הפציעות שספגה ועל הדרך שבה ניסתה להתמודד בתנאי השבי: "בגלל שחטפתי מכות, חצי פה שלי היה שבור, עם שן שחייבים להוציא. גנחתי מכאבים ולא היה להם יותר מדי מה לתת לי מעבר לאקמול. כעבור כמה ימים מגיעים מולי שני מחבלים, לאחד מהם יש פלאייר ולשני נשק, וברור שהם באים לעקור לי את השן. ואני, מתחלחלת מהמחשבה, אומרת להם בערבית: 'לא, תביאו לי את הפלאייר'. והמחבל לא מבין מה אני רוצה, ושואל אותי you crazy? ואני אומרת לו: 'אנא מג'נונה. ג'יבל פלאייר'. אז אני אומרת ליגב: 'תיכנס לשירותים, תסגור את הדלת ותכניס את האצבעות שלך בתוך האוזניים', ועוקרת לעצמי את השן".

במהלך השבי כתבו רימון ויגב רשימה של דברים שיעשו לאחר שישתחררו. אחד החלומות שלהם היה להקים משפחה. בסופו של דבר רימון שוחררה במסגרת עסקת החטופים הראשונה, אך יגב נותר בשבי. היא תיארה את רגע הפרידה ביניהם: "אני אומרת ליגב: 'באבי, אני אוהבת אותך', והוא אומר לי, 'אני אוהב אותך'". לאחר מכן ביקשה מהחטופים האחרים לשמור עליו: "תשמרו אחד על השני".

"אנשים טועים לחשוב שברגע שיצאת מהמנהרה, אז יצאת מהמנהרה"

בחודשים שלאחר שחרורה התברר כי יגב בוכשטב נרצח בשבי וגופתו הושבה לישראל. רימון סיפרה על הקושי להתמודד עם הבשורה: "בהלוויה שלו וגם אחרי, נתתי הצגה של בן אדם רציונלי שמבין את הבשורות שהוא קיבל ואת ההשלכות, ומבין שכל העתיד שדמיין לעצמו כבר לא הגיע". לצד הידיעה הקשה נשארה גם תקווה פנימית: "אולי זה מישהו אחר, שדומה ליגב, עם אותו סוג דם, ועשו פה טעות והיה בלבול".

כיום רימון מתמודדת עם ההשלכות של השבי והאובדן. היא מספרת על החרדות, הפלאשבקים והניסיון לבנות מחדש חיים חדשים. "אנשים טועים לחשוב שברגע שיצאת מהמנהרה, אז יצאת מהמנהרה". לדבריה, הדרך לשיקום עוד ארוכה: "אתה לא בן אדם מהשורה, ולא משנה אם עברו אלף ימים, או חיסלו את השובה שלך, או היתה לך תכנית שיקום יפה שבנו לך כשחזרת".

למרות הכול, היא אומרת שאינה רוצה למחוק את מה שעבר עליה. "למחוק את החטיפה, זה למחוק את יגב מהחיים שלי. את ההרפתקה האחרונה שבה היינו ביחד". על החיים שאחרי ה־7 באוקטובר היא מוסיפה: "אני שונה מאוד ממי שהייתי לפני 7 באוקטובר. למדתי דברים שאי אפשר למחוק".