בצהרי ה-30 ביוני התקשר גדי איזנקוט לבני גנץ. שניהם שהו אותה עת במשכן הכנסת, אך איזנקוט העדיף להעביר את ההודעה פנים אל פנים. "התקשרתי והודעתי לו שאני רוצה לבוא להיפגש איתו בשבע", הוא משחזר, "הוא אמר לי, 'בוא'. גנץ כנראה מכיר אותי מספיק טוב. הוא הבין". כך תיאר איזנקוט את הרגע שבו הודיע על סיום השותפות הפוליטית ביניהם בראיון לידיעות אחרונות, שותפות שנמשכה לאורך ארבעה עשורים.
לוקח עצמי שליש מהכישלון
איזנקוט מודה בכנות: "המחנה הממלכתי היה רעיון מצוין. הביצוע שלו הוא כישלון, ואני לוקח על עצמי שליש מהכישלון". כשהוא נשאל למי הוא מייחס את האחריות המרכזית, הוא עונה ישירות: "אני מתכוון לבני גנץ". לדבריו, "לא באמת היה רצון לבנות אורגן שמבוסס על אחדות, שתהיה לו תקינות פוליטית, שיהיו לו מוסדות דמוקרטיים".
גדי איזנקוט, צילום: פלאש 90
לטענתו, הסיבה המרכזית לעזיבה הייתה סירובו של גנץ לקדם פתיחות והשתתפות אזרחית במפלגה. "רציתי שתהיה פתיחה אמיתית לציבור, שצעירים וקהלים חדשים ייכנסו. רציתי הליך דמוקרטי אמיתי, לא של 100 איש אלא של 800", הוא אומר. סיבה נוספת הייתה תפיסת הדרך: "הם אמרו: 'אנחנו מחפשים הסכמות'. אבל אני גם בעד להכריע. כשראיתי שזה לא הולך לכיוון של להחליף את נתניהו אלא להיות רבע ממנו חשבתי שזאת טעות".
לא רוצה להיות זה שמחליש
איזנקוט גם מתאר תחושת חנק פוליטית הולכת וגוברת. לדבריו, בלחץ שהופעל עליו בתוך המפלגה החלו להאשים אותו בירידה במנדטים. "אמרו לי: 'תשמע גדי, בזה שאתה לא אומר בכל ראיון 'אני אהיה מספר 2 נאמן וחזק', אתה פוגע בנו'. אז עניתי בצחוק שאני לא רוצה להיות זה שגורם להיחלשות".
כעת הוא מביט קדימה, ומצהיר על כוונותיו. "החלטתי שאני לא עוזב את החיים הפוליטיים", הוא אומר ומציין את התאריכים שמניעים אותו: 7 באוקטובר ו-7 בדצמבר, היום שבו נפל בנו, גל, בלחימה בג'באליה. "המטרה יותר גדולה ממני. ניצחון בבחירות". כשנשאל אם יישב עם רע"ם, השיב: "לא" וביחס להנהגה הוא סיכם: "אני חושב שלאור הניסיון שלי, אני יכול להיות ראש ממשלה. אבל מה שחשוב כרגע זה איך בונים את האורגן הזה".