"כבר איבדתי את בעלי הראשון, כל פעם שבעלי יוצא למילואים אני מתפרקת"

בכל פעם שנתי בעלה יוצא למילואים, עדי דקל מתפרקת. היא מעידה על עצמה כאדם חזק שהתמודד עם לא מעט קשיים בחיים, אך דווקא הנקודה הזאת שוברת אותה שוב ושוב. "כל פעם אני רוצה להגיד 'די, תפסיק עם המילואים, אני לא מסוגלת', אבל לא בא לי", היא מודה, "אני רוצה להרגיש שאני מצליחה להתמודד עם זה. מצד שני, זה גומר אותי נפשית".

לצד הקשיים של כל אשת מילואימניק - הדאגה, הגעגוע, הקושי להחזיק את הבית לבד - דקל סוחבת איתה מטען נוסף. בגיל 24, לפני כעשור, היא איבדה את בעלה הראשון חיליק. חצי שנה לאחר שהתחתנו גילו לו סרטן בראש. "מההתחלה הרופאים אמרו שאין לנו סיכוי", היא מספרת. "במשך שנתיים הוא התמודד עם המחלה - ניתוחים, נכות, כימותרפיה, הקרנות. כל החבילה". ובתוך כל זה, החליטה לעשות מעשה: "הבנתי שאני לא מסוגלת לחשוב על להישאר בלעדיו, אהבתי אותו בטירוף, אז החלטתי שנעשה ילד כדי שיישאר לי משהו ממנו ויתן לי משמעות בחיים".

"לבן שלי יש את אבא חיליק שנפטר, ואבא נתי שמגדל אותו"

הילד הזה, איתי, שנולד בעיצומה של ההתמודדות עם המחלה הקשה - הוא היום בנו המאומץ של נתי, בעלה הנוכחי. "חיליק נפטר כשאיתי היה כמעט בן עשרה חודשים", היא משתפת, "זה היה סופר מאתגר, פתאום טיפלתי בשניים". אחרי פטירתו של בעלה שבה דקל לגור עם ההורים במשך שנה וחצי. רק שלוש שנים אחרי האובדן היא הכירה את נתי.

"יצאתי עם חברות ואז הוא ניגש אליי וביקש את המספר", היא משחזרת. "הוא היה נראה לי מוכר אבל לא הבנתי מאיפה. אני זוכרת שיום שלם רק חשבתי מאיפה הוא מוכר לי ולמחרת נחת לי האסימון - הוא היה חבר של חיליק בעלי. הייתי בשוק. הוא התקשר ממש לפני שבת ואמרתי לו 'אני מכירה אותך, אתה הכרת את חיליק'. הוא שאל מה אני בשבילו ואמרתי שהייתי אשתו. הייתה דממה ארוכה, הוא היה בשוק. הוא היה צריך לחשוב על זה".

שנה אחרי אותה שיחת טלפון מטלטלת, השניים עמדו מתחת לחופה. "הרגשתי שזה לא קרה סתם", היא מודה, "אחר כך הסתבר שחיליק מאוד עזר לנתי להיכנס לחברה כשהוא היה עולה חדש מצרפת". אני שואלת את דקל על נושא האימוץ של הבן הבכור, והיא מסבירה: "הוא אבא שלו לכל דבר. הבן שלי יודע את כל הסיפור. חיליק זה אבא שנפטר, ונתי זה אבא שמגדל אותו. היום הוא בן 12 ויש להם קשר מטורף".

"בכל פעם שהוא יוצא למילואים אני מתרחקת ממנו, לא מוכנה לדבר איתו בטלפון"

מאז עדי ונתי הביאו לעולם עוד שלושה ילדים משותפים, והיום הם מגדלים יחד את כל הארבעה. לפני חמש שנים החליטה לעזוב את מקצועה כאחות והקימה עסק מצליח של איפור קבוע. "עברנו הלאה והחיים מדהימים והכל טוב, אבל כשנתי יוצא למילואים זה משבר כל פעם מחדש בשבילי", היא חוזרת לנקודה הכואבת, "אני מתפרקת".

מאז שבעה באוקטובר נתי נתן מאות ימי מילואים בסיירת גבעתי. "זה מחזיר אותי לתקופה של הבדידות", היא משתפת, "של הסבל הזה, שאני צריכה להתמודד עם הכל לבד. הכל עליי, כל העול של הבית. אני מתרחקת ממנו ברמה שאנחנו לא מצליחים אפילו לדבר בטלפון". אני מופתעת, והיא מסבירה: "אני לא מצליחה. נתי מת שנדבר בטלפון, אני לא עונה לו. אני לא מסוגלת. אני מתרחקת ורק כשהוא חוזר אנחנו חוזרים להיות סבבה. כשהוא הולך אני מתנתקת. אולי כדי שלא אפגע, שזה לא יפגע בי שוב".

עברה לך בראש המחשבה להגיד לו לא ללכת?

"זה עובר כל פעם מחדש, כן. אבל אנחנו לא מוותרים. כל פעם מחדש אני שואלת איך נשרוד את הסבב הבא".

אז למה בכל זאת?

"בעלי הוא סופר ציוני, אני יודעת כמה זה חשוב לו. הוא עלה מצרפת, חווה הרבה אנטישמיות. זה מאוד חשוב לו, ולי חשוב לאפשר לו את זה. חשוב לי גם להתמודד עם זה, לא בא לי להרגיש שאני לא מתמודדת. כל פעם שהוא רואה אותי נשברת הוא אומר 'אם את לא מסוגלת אני אגיד שאני לא הולך', אבל אני לא רוצה לוותר".

את השיחה שלנו דקל מבקשת לסיים עם מסר דווקא לאלמנות המלחמה ולא לנשות המילואים. כמי שאיבדה בעל, היא יודעת כמה זה קשה. "כשהתאלמנתי מאוד חיפשתי לראות את אלה שהצליחו לעבור הלאה והחיים שלהן טובים למרות כל מה שקרה, חיפשתי את זה בכל מקום", היא מתארת. "הרגשתי שאני צריכה להתאמץ כדי שמישהו יגיד לי שיהיה בסדר, שאפשר לאהוב שוב, שהחיים יכולים להיות יפים שוב. אני רוצה להגיד להן שהכל יכול לזרוח שוב. יהיה כאב, זה לא שלא, אבל יהיו גם חיים טובים ומאושרים".