זמר וייס מבארי איבדה את ההורים של בעלה: "התלבטתי אם להמשיך את ההיריון"

בתם השלישית של זמר ועומר וייס, שנולדה לפני ארבעה חודשים, קיבלה את השם שי. המשמעות הראשונה היא "מתנה של חיים חדשים", והמשמעות השנייה והמרגשת היא ראשי התיבות של שמותיהם של סבא וסבתא של שי - שמוליק ויהודית ז"ל. משפחת וייס התגוררה בקיבוץ בארי עד השבעה באוקטובר, אז אביו של עומר נרצח ואמו נחטפה לעזה. 40 ימים מאוחר יותר, גופתה הוחזרה ארצה. כעת זמר ועומר מתגוררים עם שלושת ילדיהם בקיבוץ חצרים יחד עם שאר קהילת בארי.

שניהם גדלו בעוטף. היא במושב תלמי יוסף, הוא בקיבוץ בארי. הכירו בבית הספר היסודי עוד מכיתה א'. אחרי החתונה בחרו לגור בבארי, בסמוך להוריו ולשאר משפחתו של עומר. זמר שלמדה הנדסת בניין והנדסה תעשייה וניהול החלה לעבוד בדפוס בארי לאחר לידת בנה הבכור ועומר עבד כמנהל המחסן של הקיבוץ. בשבעה באוקטובר הם היו הורים לשניים - אחד בן פחות משנתיים ואחת בת חמישה חודשים - ונאלצו להסתתר בממ"ד במשך 13 שעות. רק אחרי עשרה ימים גילו שסבא שמוליק נרצח, ומאוחר יותר התגלה כי גם סבתא יהודית נרצחה ("עד היום אנחנו לא יודעים אם בשבי או בשבעה באוקטובר").

"הרגשתי שההיריון זאת מתנה שהם שלחו אלינו"

ואחרי כל מה שעברתם, החלטתם בכל זאת להביא עוד חיים לעולם.

"זאת לא בדיוק הייתה החלטה", מודה וייס, "זה היה היריון ספונטני, והאמת שהתלבטנו מאוד אם להמשיך אותו או לא. ההורים של בעלי היו מאוד משמעותיים בחיים שלנו ועזרו לנו בגידול הילדים, ולהביא עוד חיים לעולם כשאין לנו את העזרה הזאת, ועם כל האבל, זאת הייתה התלבטות מאוד גדולה".

וייס גילתה על ההיריון יומיים לפני יום הזיכרון. "הרגשתי שזאת איזו שהיא מתנה שהם שלחו אלינו. וזה הוציא אותי ממצב נפשי מאוד נמוך. חיים במלון, המלחמה, ההרגשה שאנחנו תקועים במקום. גילוי כזה של היריון מראה על התחדשות ועל המשכיות. אז כן, החלטנו להמשיך את ההיריון".

את רוב ההיריון העבירה וייס כמפונה במלון בים המלח, ובחודשיים האחרונים כבר התגוררה בחצרים. ושוב הטיימינג המצמרר הכה, כשהצירים החלו ב-5 בינואר. "אמרתי לעצמי שאני לא רוצה ללדת בשביעי לינואר. לא רוצה שהמספרים שבע ואחד יהיו קשורים אליי. נסענו לבית החולים ואמרתי שאעשה הכל כדי ללדת בחמישי או בשישי, רק לא בשביעי - וככה היה. לא היה אכפת לי לעשות זירוז, אבל לא היה צריך. ילדתי ב-6 לינואר בשתיים בלילה".

"בחדר הלידה היינו שלושה, אבל הרגשנו שהיו איתנו עוד שלושה שאינם"

כמה האובדן היה נוכח בלידה עצמה?

"האמת שהיה מאוד נוכח. ליוותה אותי הדולה גלית נחמיאס שאיבדה את הבן שלה בשבעה באוקטובר. היא הייתה הדולה שלי בשתי הלידות הראשונות ואחרי שאיבדה את בנה היא הפסיקה להיות דולה. אנחנו בקשר טוב איתה, והיא אמרה שהיא תלווה אותנו בכל זאת. שלושתנו - אני, בעלי והדולה - הרגשנו שנמצאים איתנו בחדר הלידה גם אלו שאינם. זה היה מאוד מאוד עוצמתי".

מלבד ההתרגשות במשפחה הגרעינית, וייס מספרת כי תוספת של חיים לקהילת בארי מוסיפה הרבה כוח. "כל תינוק שנולד פה הוא איזה שהוא ניצחון גם לקהילה. אני מסתובבת פה עם העגלה בקיבוץ ואני רואה שזה משמח כל אחד ואחד שאיבד מישהו". וייס הודתה כי הם מרגישים עטופים מאוד על ידי עם ישראל וזה מאוד מחזק. "עם זאת, עם כל ההמשכיות, קשה לנו להמשיך בשגרת חיינו עד שהחטופים יחזרו. זה מאוד מורגש פה בקהילה וגם לנו כמשפחה, כי יהודית הייתה חטופה".

מה תספרו לשי על סבא וסבתא?

"אנחנו נראה לה תמונות וסרטונים, כמו שאנחנו מראים לילדים האחרים. נספר כמה הם היו משמעותיים בשבילנו, כמה אהבנו אותם, ובעיקר כמה הם היו רוצים שנמשיך בחיים שלנו. לצד זה, זה נורא עצוב ומבאס מה שהיא תפסיד, שהיא לא הכירה אותם".

תחזרו לבארי? שי תגדל שם?

"אני לא יודעת", היא משיבה בכנות, "לפעמים אני מרגישה שכן, לפעמים שלא. הגענו לבארי משתי סיבות: הסיבה הראשונה זה שהמשפחה של עומר חיה בבארי ורצינו לחיות לצידה. הסיבה השנייה היא הגידול של הילדים במקום כל כך פסטורלי ויפה ושקט, בארי הייתה תשעים אחוז גן עדן ועשרה אחוז גיהינום - בגלל הטילים מדי פעם. עכשיו שתי הסיבות האלה נלקחו מאיתנו, אז אני באמת לא יודעת להגיד".