שלושה חודשים לאחר שבתה רומי שוחררה מהשבי בעזה, מירב לשם גונן מתייצבת לראשונה לראיון עומק בעיתון "הדור" שיפורסם בשבת, בו היא מספרת על ההחלטה לעזוב את מטה משפחות החטופים, על הדרך העצמאית שבחרה ועל המחיר והכוח שבלחיות לצד טראומה מתמשכת.
החירות כולה שייכת לרומי
"חשוב לומר: זה לא שאנשי אסטרטגיה השתלטו על מטה משפחות החטופים. זה הכל בחירה של המשפחות", היא מדגישה בחדות, ומשרטטת קווים ברורים לשוני בגישתה. מירב, שבעיצומם של ימי השבי הצליחה להיאבק על זכותה של בתה להישמע ולזכות לחירות, מדגישה כי מאז השחרור – החירות כולה שייכת לרומי.
רומי גונן, צילום: לע"מ
"אני יכולה לספר את מה שהיא מפרסמת ומעלה, אבל ברור לי שאני כבר לא יכולה יותר לדבר בשמה", אומרת לשם גונן בפתיחות נדירה. "לאורך הזמן שרומי הייתה בשבי המטרה שלי הייתה להעניק לה אנושיות, לספר עליה, לתת לה פה. אבל בעצם כל הזמן הזה נלחמתי כדי שתהיה לה הבחירה החופשית".
עכשיו זה שלה
"עכשיו זה שלה מה לפרסם ומה לא" אומרת. "היא ילדה גדולה, מעל 18, והבחירה בידיים שלה". רגע המפגש בין האם לבתה, שהיה אמור להתרחש בבית החולים, התרחש לבסוף בניגוד להמלצות אנשי המקצוע – בדיוק כפי שדרשה: "אמרו לי שאני אבוא לקבל אותה בבית החולים. אני על המקום הודעתי להם שלא מעניין אותי כלום, אני הולכת לפגוש אותה ברעים... אני אמא שלה, אני לא אפקיר אותה שוב".
כשהיא נשאלת על משמעותה של חירות, לשם גונן קושרת את סיפורם של בני ישראל לסיפור הפרטי שלה: "מה שעזר לבני ישראל לצאת ממצרים היה ההתאגדות שלהם ביחד... לא הייתה אפשרות שרק אחד יצא לחירות, אלא כולם יחד". היא מבקשת להחזיק גם בקולות האחרים – של משפחות החללים, של הפגועים, של השותקים. "ללטף את הפחדים, לא לזלזל, ולהיות יותר מאוחדים", היא מסכמת, ומותירה את הקוראים עם הגדרה אחרת לגמרי למהי חירות.