טל שהם בעדות מטלטלת מהשבי: "הבדידות הייתה קשה יותר מהרעב"

לאחר שנה וחצי של חיים במנהרות חשוכות וצפופות מתחת לעזה, בתנאים קיצוניים של חוסר אוויר, רעב והשפלה, טל שהם, אחד מהחטופים ששוחררו במסגרת שלב א' של עסקת החטופים, פותח את ליבו ומשתף את סיפור הישרדותו בראיון לפוקס ניוז.

"סירבתי לכרוע ברך"

במשך 505 ימים הוא הוחזק עמוק מתחת לאדמה, בצינוק ללא אור יום ועם אוויר דל לנשימה. את המרחב המצומצם בו שהה, בגודל של כ-18 רגל מרובע, חלק עם שלושה חטופים נוספים, כשכולם סובלים מהרעבה, כבילת ידיים ושלילת תנאי מחיה בסיסיים. הוא נחטף ב-7 באוקטובר מקיבוץ בארי, שם היה עם אשתו וילדיו בני הארבע והשמונה. ברגעים הראשונים לא ידע שהם גם נחטפו – הוא רק זכר כיצד יצא אל המחבלים, מתוך תקווה להציל את משפחתו רגע לפני שהבעירו את הבית בו הסתתרו.

המעבר לשבי היה ברוטלי. הוא הושלך לתא מטען של רכב ונלקח לעזה, שם מצא את עצמו מול המון זועם. נערים חמושים באלות ניסו להכות אותו, בעוד חוטפיו ניסו לאלץ אותו לכרוע ברך, אך הוא סירב. "אמרתי, 'אני לא יכול לשלוט אם תהרגו אותי או לא', והרמתי את ידיי — אבל סירבתי לכרוע ברך. 'אם אתם רוצים להרוג אותי, תהרגו אותי, אבל לא תוציאו אותי להורג כמו דאעש'".

חזיר ציוני

לאחר מכן נגרר ברחובות עזה במה שתיאר כ"מצעד ניצחון", כשההמון שואג לעברו קריאות נאצה. "הם צעקו, 'חייל! חזיר! ציוני!' המון התאסף מסביב, נערים עם אלות עץ מנסים להכות אותי. אבל פשוט נופפתי וחייכתי. לא הראיתי פחד".

לאחר מכן הושם בבידוד מוחלט למשך 34 ימים בבית משפחה עזתית, שם היה כבול, ללא קשר עם העולם החיצון. מזונו צומצם בהדרגה, עד שהתקיים על כמות זעומה של מזון – שלוש כפיות אבוקדו, כמה תמרים, ולעיתים חצי תפוז. אבל הדבר הקשה ביותר היה אי הוודאות. "אני בן 40. מעולם בחיי לא חוויתי סבל כזה. הבידוד, להיות לבד עם מחשבות בלתי פוסקות — זה היה גרוע יותר אפילו מרעב קיצוני".

נשאתי הספד לכל אחד מהם

על מנת לשרוד, הוא עשה את הצעד הקשה ביותר – החליט בראשו שמשפחתו לא בחיים. "ישבתי על הרצפה ודמיינתי את עצמי בהלוויה שלהם. עמדתי מול קבר — אחד גדול לאשתי, ושניים קטנים לילדיי — ונשאתי הספד לכל אחד מהם. בכיתי אבל לא נתתי לחוטפים שלי לראות אותי בוכה".

כעבור יותר מחודש בבידוד, הכניסו אליו שני חטופים נוספים – אביתר דוד וגיא גלבוע-דלאל. התנאים הפכו לגרועים עוד יותר, והם סבלו מהרעבה שיטתית. "לא יכולנו לזוז מהמיטות שלנו או לדבר. לחשנו הכל." מאוחר יותר, הועברו השלושה למנהרה תת-קרקעית, שם הוחזקו במשך חודשים בצפיפות איומה, עם חמצן מוגבל ומים מועטים. "לקח לי שבועות להפסיק להרגיש שהקירות נסגרים עליי." ההתעללות מצד השומרים נמשכה, עם מכות אכזריות והשפלות יומיומיות. "חמאס מעולם לא הפסיק לחפור מנהרות", ציין. "לא ליום אחד".

למרות כל העינויים והמחסור, טל הצליח לשמור על חוסן נפשי, והוא מתעקש לספר את סיפורו כדי לוודא שהעולם לא ישכח את החטופים שנותרו מאחור. "אני לא יכול לישון בלילה כשאני יודע שהם עדיין שם", אמר. כשסוף סוף שוחרר בפברואר כחלק מעסקת החטופים, רגעי החזרה היו בלתי נתפסים. "זה היה חלום שהתגשם, אך עדיין הרגיש כמו חלום. לקח כמה ימים להבין לגמרי שזה היה אמיתי". אבל מבחינתו, החופש אינו שלם כל עוד חבריו נותרו בעזה, והוא נחוש להיאבק עבורם.