מכירים את זה? אנחנו שומעים על זמר או על שחקן מהמגזר שעלו פתאום לגדולה, קוראים שעיתונאית או סופרת זכתה בפרס גדול או בהכרה מהממסד הנחשב, ומשהו בלב מתרחב: הנה, עשינו זאת שוב.
ויחד עם תחושת ההצלחה המשותפת, באה איזו ציפייה סמויה, לייצוג הולם ומכובד בראיון הקרוב, שיהיה בשפה נקייה ושיזכיר את חז"ל, וכמובן שלא יפחד לומר בקול ברור את השקפת עולמנו - נו, אתה יודע, זו של המגזר. ומתגנבת לה גם תקווה קטנה ודרישה שקטה לקירבה מחודשת, וגם אם מוגזם לחכות לזוג הזמנות להופעה הקרובה, לפחות שישמור לנו בורקסים מהפרימיירה.
הרי הצלחתך היא הצלחתנו, כי מי אתה אם לא אנחנו? ובאמת, מה הוא היה בלעדינו? ופתאום מזדחל איזה חשש סמוי שדווקא עכשיו, כשהוא למעלה, הוא ישכח את נקודת ההתחלה. הרי כל זמר מצליח - התחיל בפיזמונסניף - ומי עשה לו קצב אם לא אנחנו, במאהל בסיירים? וכל עיתונאית מצליחה - התחילה בעיתון בית הספר, בכתבת תחקיר על מצב הגיבוש בכיתה, ומי היו לה הקוראים הראשונים, שלא נטשו למרות בעיות התחביר ואי הסכמה עם מסקנתה? אנחנו. ולכל סטנדאפיסט מהמגזר שממלא אולמות כדאי לרענן את זכרונו, ולהיזכר טוב טוב מתי הוא עלה על במה לראשונה - נכון, כשהיה רב פורים בישיבה התיכונית - ומי הרי בחר בו אם לא אנחנו, בהצבעה חשאית בחדר האוכל בישיבה? ומי צחק מהבדיחות בערב ההכתרה, למרות שהפאנצ'-ליין היה חלש, כי היתה הסכמה שצוחקים בכל מקרה? נכון, בדיוק. כולנו.
לכן גם עכשיו, כשהם מצליחים, הצלחתם תבחן במידת הבנתם שהצלחתם היא הצלחתנו. נפרגן ונקנה כרטיסים ובלבד שיקרוץ לעברנו ברגע המתאים, ונדע, ונשקוט, שברגעי הגדולה הוא זוכר אותנו, והוא מבין שבעצם הוא לא לבד - אנחנו איתו שם על הבמה, אנחנו על הקלידים, אנחנו כותבים איתה ביחד את הכתבה או את הפרוזה, ואנחנו איתם יחד מחובקים ברגעי הזכייה. יתכן שהוא או היא הגו את הרעיון בעצמם, אבל הביצוע הוא של כולנו. ובעצם, אולי באמת הגיע הזמן שמישהו יהיה אמיץ ויפסיק להתבייש, וירמוז להם שיתחלקו איתנו בתמלוגים.
הכותב הוא סופר ואיש חינוך