בואו נתחיל מזה שהשריטה הכי עמוקה של הציונות הדתית היא במקום שבו הדת נתפסת כעניין חברתי-פולקלוריסטי-קישוטי, סוג של עניין שמוסיף לחיים אך לא החיים עצמם. כן, ברור לי שזה נשמע סוג של האשמה חריפה. אבל אני גם מתכוונת לזה ולכן עלי להסביר. יתכן שההסבר הטוב ביותר הוא באמצעות דוגמאות; על אף שעברו אחת עשרה שנה מאז הגרוש הנורא מגוש קטיף ומיישובי צפון השומרון, אינני יכולה להשתחרר מהאסון הלאומי הזה ומהשלכותיו. יום יום אני חוזרת אל הטרגדיה הלאומית הזאת וחייה את השלכותיה.
מה עניין גוש קטיף והבאג של הציונות הדתית?
אזכיר לצעירים שבינינו שחיילים רבים הציבו שאלות בפני רבנים ולא קיבלו תשובות מספיק ברורות. אבל היה רב אחד שנתן תשובה ברורה שאסור לחייל לפנות יהודים. מי הייתה אותה אישיות רבנית שאמרה דברים חד-משמעיים? לא אחר מאשר הרב הראשי לישראל, הרב אברהם שפירא זצ"ל. וכיצד הגיבה הציונות הדתית על פסיקה כל כך ברורה. רוב רובו של הציבור ופרנסיו התייחס לדברי הרב הראשי - האישיות הדתית הלאומית הבכירה ביותר, כאל סוג של אמירה חשובה, חיצונית, אולי אף מעניינת אך בשום פנים ואופן לא מחייבת. ומאז אני שואלת שוב ושוב בכאב: מתי, מתי, אם לא בשעת מבחן גורלית לעם ישראל, נתייחס אל ענייני דת ישראל בכובד ראש, בצורה מחייבת. הרב הראשי לישראל פסק שליהודי אסור לפנות יהודי. מדוע רוב רובו של הציבור הדתי התעלם מפסיקה זו?
הזלזול והשטחיות להם זוכה הדת מצד הציבור הדתי לאומי נוגעת גם לאורחות חיינו ברמה הפרטית והקהילתית אך ברצוני לתת דוגמא נוספת מהמרחב הציבורי-לאומי מכיוון שהיחס של ציבור דתי לקביעות דתיות והלכתיות משפיע על כלל ישראל. ושוב אני מוצאת עצמי במרחב שמעסיק אותי יום יום - בלב ליבה של ארץ ישראל.
פעמים רבות שומעים אנו הרצאות בענייני ארץ ישראל המתובלות במשפט המרומם של הרב קוק : "מארץ ישראל צומח הכל..." ואליו נלווית ציטטה מ"מי מרום" של הרב חרל"פ: "בעקבתא דמשיחא הנקודה העקרית היא ארץ ישראל...". ועכשיו מתחילה הבעיה. אחרי ששמענו קביעות כה חד-משמעיות, איך נתייחס אליהן ברמה המעשית, היומיומית?
ובכן, כאן מתחיל הבלבול הגדול, הבאג הגדול של הציונות הדתית. הרצאות וציטטות לחוד, ותרגום מעשי לחוד. שימו לב כיצד פרנסי ציבור אשר כיפות סרוגות לראשם סוחרים השכם והערב בחלקים של ארץ ישראל, מחלקים את הארץ לגושים, מנהלים משא ומתן על מה מותר לוותר ועל מה אסור, תוך כניעה לגישות חילוניות שרואות את מדינת ישראל ככל המדינות. לצערי הרב גם מפלגת הבית היהודי חוטאת בשטחיות דתית זו על ידי אימוץ שיטת הסיפוח החלקי. את אלקנה מספחים ואילו את שכם - עיר הברית בה נהיינו לעם, משאירים בידי הערבים? וכל זאת לעיני העם והעולם. באמת סריטה.
בכל אופן אני נכנסת לחג הפסח מתוך שמחה. לא בגלל שסיימתי לנקות את כל השלבים של התריסים ואת החריצים בין הבלטות. אני פשוט זוכרת שחמושים יצאו בני ישראל ממצרים. רק חמישית האזינו לנביא הנביאים - משה רבנו, ויצאו משעבוד מצרים לחרות ואילו בימינו, כמעט מחצית העם כבר הגיעה לארץ ישראל. אשרינו שזכינו לחיות בדור הגאולה.