לאהוב מותר תמיד...
ידועה אמרתו של הראי"ה קוק זצ"ל, "אם נחרבנו ונחרב המקדש בגלל שנאת חינם, ניבנה וייבנה המקדש בזכות אהבת חינם". כמה יפה ונכונה אמירה זו! על יסוד האהבה כתכונה מהותית של עובד ה' עמד היטב חברי איל ליפשיץ, במאמרו "שנאת חינם ועבודה זרה", ולא נחזור כאן על הדברים. נצא מההנחה הפשוטה והברורה שיש להרבות באהבת חינם בכל עת, ובימים אלו על אחת כמה וכמה.
"לתת כשאתה אוהב", או אולי... להפך?
כיצד מרבים באהבה? כיצד נגרום לעצמנו לאהוב את הזולת?
נעיין בדברי הרב אליהו דסלר, מתוך ספרו מכתב מאליהו:
"הורגלנו לחשוב את הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם ייטיב לו. אבל הסברה השנייה היא כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו כי חלק מעצמיותו בהם הוא - אם בן יהיה, אשר ילד או אימן, או חיה אשר גידל, ואם צמח אשר נטע, או אם גם מן הדומם, כמו בית אשר בנה - הנהו דבוק למעשי ידיו באהבה, כי את עצמו ימצא בהם"[2]
בקטע מאלף זה מלמד אותנו הרב דסלר יסוד חשוב בדינאמיקה של הנפש שלנו. אנו רגילים לחשוב שהרגשות הן ספונטאניים, ומהם נובעים המעשים. אם נשאל אב מדוע הוא אוהב את בנו, או בעל מדוע הוא אוהב את אשתו, מן הסתם יביטו בנו במבט בוהה שאומר: "איזו מין שאלה טיפשית זו! אני לא אוהב את אשתי/בני כי..., אני אוהב אותם כי... אני אוהב אותם!!". לעומת זאת, אם נשאל אותם מדוע הם מתאמצים כל כך לעשות הכל כדי שהבן/האישה ירגישו טוב, נקבל את התשובה: "אה, זה פשוט: אני נותן להם כי אני אוהב אותם!"
כאן בא הרב דסלר ומלמדנו שאם נעמיק, נראה שהתשובות ה"פשוטות" הללו אינן פשוטות כלל וכלל, ובמידה רבה האמת היא הפוכה בדיוק.
התשובה שנותן ה'מכתב מאליהו' לשאלות הללו היא מפתיעה ונועזת: אדם אוהב אחרים מתוך... אהבת עצמו! מתוך אהבת עצמו הוא נותן לאחרים והנתינה מביאה לאהבה.
"אני אוהב אותך, בגלל שאני אוהב אותי..."
נמשיך להעמיק ולשאול: למה? למה דווקא פעולת הנתינה מולידה אהבה? כאן אנחנו חוזרים לנקודה שהזכרנו קודם לכן: האהבה הבסיסית ביותר המקוננת באדם היא אהבתו אל עצמו. לעתים טועים לחשוב שאהבה עצמית הינה תכונה רעה, אגואיסטית, העומדת בניגוד לאהבת הזולת. טעות! אהבה עצמית היא תכונה טבעית, בריאה וחיובית. היא המקיימת אותנו, היא השומרת אותנו מלפגוע בעצמנו, ויותר מכך: היא הגורם לאהבת הזולת! כיצד? - בדיוק על ידי הנתינה. אדם שמשקיע מאונו וממרצו בדבר מסוים, ויהא זה חבר, אח, עציץ או חית מחמד, טובע את חותמו בו. השפעתו ניכרת על המקבל, כיוון שהוא העניק לו מעצמו. מעתה חלק מאישיות המקבל שייך גם לו, בנתינתו המקבל הופך להיות חלק ממנו. ממילא מובן מדוע הנתינה מולידה אהבה - כיוון שהמקבל הוא חלק ממני, אני מוכרח לאהוב גם אותו.
אהבה מעבר לפינה
עתה, משהבנו שכדי להגיע לאהבת חינם עלינו להשקיע בנתינת חינם, זה הזמן ליישם. ב"ה, יש בעולמנו אנשים רבים המחכים לנתינה וזקוקים לה מאוד. עלינו רק לפקוח את העיניים, ולגשת לבית האבות/בית החולים/מעון נכים/מרכז לנגמלים הקרוב לביתנו, ופשוט - לתת. כל אחד בזמן שמתאים לו ובדרך הייחודית שלו. מי שמנגן בגיטרה יכול להגיע למחלקה הגריאטרית ולעשות להם קצת שמח למשך חצי שעה; מי שיודע להציג יכול להגיע לקייטנות של ילדים נכים ולרתק אותם בהצגה פשוטה; מי שאוהב לאפות או לבשל יכול לשלוח ממעדניו למשפחה נזקקת; מי שטוב בלימודים יכול לתת שיעורים לילדים מתקשים (כן, "סתם ככה", בשביל לתת!); מי שטוב בספורט יכול לשחק כדורסל עם נער נגמל ובכך לעזור לו לשוב לחיים; מי שסתם אוהב לפטפט יכול להעביר את הזמן לכמה קשישים בודדים; אפשר גם סתם לעבור במסדרונות בית החולים ולהכריח אנשים לחייך ע"י חלוקת "צ'ופרים" קטנטנים - וכו' וכו' וכו', אין סוף פעילויות, קטנות וגדולות, קצרות זמן או ממושכות, שיכולות לתת הרבה למקבל, הרבה סיפוק לנו, והרבה אהבה - לעם ישראל:
"כללו של דבר, זה אשר יתן האדם לזולתו, לא יאבד ממנו, אלא זוהי התפשטות עצמותו, כי ירגיש אשר גם חלק לו בחבירו זה אשר נתן לו, זו היא הדביקות שבין אדם לזולתו, אשר נקרא לה בשם: "אהבה "[3].