"משנכנס אדר מרבים בשמחה" - זכתה הדרכה זו של חז"ל ונתקבלה בלב שלם ובהידור רב אצל בני הנוער. החל מראש-חודש אדר, מורגשת השמחה בכל מוסדות החינוך. לפעמים, השמחה אפילו גודשת את הסאה ועוברת את גבולות הטעם הטוב. סדרי הלימוד משתבשים והמהומה רבה. תוהוּ ובוהוּ! לכן, חובתנו הראשונה היא להזכיר לבני הנוער מהו הטעם לשמחתם ולעליזותם, לשנן ולשלש בפניהם מה הן הסיבות הרוחניות המביאות אותנו לשמוח בימים אלו, על מנת ליצור אצלם איזון נכון בין ה"תוכן" ל"כלי", כלומר: בין תוכנה הפנימי של השמחה לבין ביטוייה החיצוניים.
ישנם ביטויים של שמחה שאינם הולמים את דרכנו החינוכית, והיה מן הדין לבטל אותם, בבחינת "סור מרע". אבל, ראש לכל יש להדגיש את ה"עשה טוב", כלומר, להעמיק את המשמעות הפנימית של שמחת הפורים. לדוגמה: ההצלה הניסית של עם ישראל בימים ההם; "נצח ישראל" - השׂרדוּתו הפלאית של עם ישראל במשך אלפיים שנות גלות בין שבעים הזאבים; ניהול ההסטוריה האנושית על ידי רבונו של עולם, "מלך העולם"; חובת הכרת הטובה וההודייה לה' על הטוב אשר גמלנו; ערכה של אחדות ישראל - "לך כנוס את כל היהודים"; עמידתו הרוחנית והלאומית הזקופה של מרדכי אשר "לא כרע ולא השתחווה" להמן; שנאת אומות העולם לישראל - האנטישמיוּת על לבושיה השונים. רשימה חלקית זו היא נשמתה של שמחת הפורים, בלעדיה השמחה היא כגוף ללא נשמה.
יש הסבורים שיש לאפשר לתלמידים "לחגוג" בחופשיוּת משנכנס אדר בגלל שזה מאפשר להם לפרוק מתחים שהצטברו אצלם במהלך שנת הלימודים הארוכה. אין לפקפק בצורך החיוני והאמיתי הזה, אבל אין כל הכרח שההתפרקות מהמתחים תהיה ריקה מתכנים חיוביים. וכמו כן מן הראוי לשמור על המשמעוּת המקורית של שמחת הפורים ולא להפוך אותה לתרפיה קבוצתית...
נשוב לעיקר: שמירת האיזון בין תוכנה הפנימי של השמחה לבין ביטוייה החיצוניים היא היסוד העיקרי לעיצובה של השמחה הרצויה. אם התוכן הוא דל והביטויים הם מרובים, אין זו "שמחה" אלא "הוללוּת וסכלוּת". כך מכנה אותה הרמב"ם (הל' יו"ט). את "שחוק הכסיל" דימה קהלת (פ"ז ו) ל"קול הסירים תחת הסיר". מהו "קול הסירים"? הסירה היא שיח קוצני המשמיע קולות נפץ בשעה שהוא בוער. הרבה רעש אבל מעט חום, חיצוניות ללא פנימיות! זהו שחוק הכסיל.
לפי חז"ל (עירובין סה ב), נבחנת אישיוּתו של האדם בשלושה מצבים: "בשלושה דברים אדם ניכר: בכוסו ובכיסו ובכעסו". המבחן האמיתי של האדם הוא בשלושה תחומים: טיבה של שמחתו (= בכוסו), נדיבוּתו והיענוּתו לצרכי הזולת (= כיסו), יכולת האיפוק שלו (= כעסו). הוסיף מרן הראי"ה קוק זצ"ל, שכשם שהאדם הפרטי נבחן ב"כוסו" כך גם האומה כולה: "לא רק איש בכוסו יוּכר כי אם הגוי כוּלו" (מתוך פתגם לחודש אדר). אופיה של השמחה הוא אחד המאפיינים החשובים של החברה ואחד המבחנים המרכזיים לאיכותה.
השמחה היא צורך טבעי, כפי שכותב ספר החינוך (מצוה תפ"ח): "צריך טבעו (של אדם) לשמוח לפרקים, כמו שהוא צריך אל המזון ואל המנוחה והשינה", אבל היא זקוקה להדרכה ולהכוונה. כשם שצריך לחנך את הנוער למכלול הערכים כך צריך לחנך אותו כיצד לשמוח. הצעד הראשון הוא למלא את שמחתו בתכנים ובמשמעויות פנימיות. אם יגדל משקלה הרוחני הפנימי של השמחה, תתמעט מאליה ההחצנה הזולה הפוגעת בסדרי הלימוד, בנימוסים ובכללי "דרך ארץ" יסודיים.
נסיים בפתגם חסידי: "בשמחה" אותיות "מחשבה". שמחה בלי מחשבה איננה שמחה!
לקראת פורים - הכאת המן
פורים הוא חגם של הילדים. הם מרגישים בו בנוח. כל הלכות החג וכל מנהגיו מדברים אל ליבם: קריאת המגילה, משלוחי מנות, שמחה, סעודה, מתנות לאביונים. לכן, ללא כל מאמץ אפשר לחנך את בנינו למצוות היום. משום כך מן הראוי להדגיש בפניהם את העיקר - את מצוות היום - ולחנך אותם להתרחק מן הטפל. את הפרק הנוכחי נקדיש להכאת המן בעת קריאת המגילה.
סיפור המגילה הוא סיפור נפלא שבו כל האירועים ארוגים ושזורים זה בזה, משתלשלים כשרשרת ארוכה מכוחה של ההשגחה האלוקית. על מנת לרדת לעומקו יש לקרותו כולו בנשימה אחת. אבל, בדרך כלל, הקריאה בבתי הכנסת היא קטועה, שבורה ורצוצה, על ידי הפסקות רעשניות של הכאת המן. במקום "סיפור" רצוף אחד, שומעים באי בית הכנסת רק חלקיקי פסוקים, בבחינת "צו לצו, קו לקו, זעיר פה וזעיר שם". זו איננה מגילה אחת אלא רסיסי מגילה.
יש ילדים שסבורים שהכאת המן היא המצוה החשובה ביותר בפורים, ואינם מאזינים לקריאת המגילה מפני שהם טרודים בהחלפת ה"תחמושת" באקדחים, בשיפוץ הרעשנים ובהתארגנות לקראת ה"הרעשה" הקרובה. הם אינם קשובים לקריאת המגילה ואינם מקיימים את עיקר מצות היום.
על דברי השולחן ערוך "מנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה", כותב המשנה ברורה: "עכשיו בעוונותינו הרבים, נהפוך הוא, שמלבד שאינם שומעים את מקרא מגילה, הם מבלבלים שגם הגדולים אינם יכולים לשמוע, וכל בואם לבית הכנסת הוא רק להכות את המן, ובזה אין האב מקיים מצוות חינוך כלל. ובאמת מצד מצוות חינוך, צריך כל אב להחזיק בניו הקטנים אצלו ולהשגיח עליהם שישמעו הקריאה, וכשיגיע הבעל-קורא להזכיר שם 'המן האגגי' רשאי הקטן להכותו כמנהגו אבל לא יהיה זה עיקר הבאת ילדים לבית הכנסת".
הגר"ע יוסף שליט"א מביא שהרב אברהם פלאג'י ובית הדין שבירושלים ביטלו את מנהג ההכאה בקריאת המגילה והכריזו שהוא מנהג רע, וציוו על הגבאים למנוע כניסתם של רעשנים לבית הכנסת (ילקוט יוסף עמ' 290)
אי אפשר לגזור גזירה על הציבור אלא אם כן הוא יכול לעמוד בה, על כן אין כל טעם להציע לעקור מן היסוד את מנהג ההכאה, אבל יש להחזירו למימדיו האמיתיים: מנהג יפה ונחמד, ולא עיקר. מעט ולא הרבה. כל קהילה תקבע את המינון הנכון והמתאים ותמצא את הדרך ליישמו בלא מאבקים מיותרים, מתוך נועם ושמחה כיאה לאופיו של היום.
נהפוך את ה"נהפוך הוא" (לא הרעש עיקר אלא הקריאה עיקר), נשיב לקריאת המגילה את מקומה הראוי ונקיים את מצות החינוך המוטלת עלינו להרגיל את בנינו להאזין לקריאת המגילה מראשה ועד סופה!!!