שיחה עם איריס. על התפר הדק שבין "חולה פעילה" ל"מחלימה". בת חמישים, נשואה ואמא לשני בנים ובת - גלעד בן 29, ותאומים בני 22. כנראה מסורתית כי שם שמיים שגור על פיה. אני תמיד אוספת לעצמי בראש איזכורים לרקע , כדי להבין אילו מילים יתחברו יותר, ובעיקר אילו פחות.
לפני 8 חודשים היכתה בה האבחנה: סרטן צוואר הרחם. תודה לאל בשלב התחלתי. עברה כמה סבבים של הקרנות שגבו מחיר. היה רע, אבל עכשיו מתחילה לחוות שיפור.
איריס הגיעה אלינו בחלון זמן של מצוקה רצינית. הפסיכולוגית שלה עברה לצפון והשאירה אותה קצת אבודה. ושוב אני מזהה את אותה דינמיקה של היום שאחרי - דווקא כשהגוף מתחיל לאסוף את השברים, החרדות ומה שהיה כלוא בפנים מתחילות להזדחל. לא רק אצל החולה, אצל הסובבים
גלעד הבכור שלה גר בגבעתיים עם בת הזוג. צייר, אומנות מודרנית. התאומים לומדים לא רחוק.
לפני כמה ימים גלעד הגיע לביקור. הוא חייך כרגיל, 'אבל עיניים של אמא זה רנטגן חזה', היא אמרה. 'אפילו לא שאלתי אם הכל בסדר. דרשתי שיספר'. גלעד לא ניסה להכחיש. שיתף אותה שהיה לו חלום נוראי בלילה שקשור אליה. 'הוא התקשה לתאר אבל הצלחתי להוציא ממנו שהיה בית קברות ברקע. וזה שבר אותו לרסיסים', הדאגה נשפכה ממנה. 'אני לא מצליחה להכיל את הסבל שלו. אולי אני צריכה הדרכת הורים?'. היא באמת סובלת... הקשבתי בשקט ותוך כדי ניסיתי למפות את התמונה כי המורכבות זעקה.
משהו במעורבות הזו של ילד בן 29 שאמא צריכה הדרכת הורים להתמודד עם הקושי שלו מול הסרטן שלה כמחלימה מרגיש כמו קשר שלא מייצג מודל מושלם של נפרדות בריאה וחוסן (אמרה זו שאמא שלה נושקת ל80 אבל שמישהו רק יעז לרמוז שהיא זקנה כי היא לא ולעולם לא תהיה).
איריס ממש רוצה ליווי שיעזור לה לתווך לו נכון את הסיפור הזה. אמרתי לה שלגמרי מרגיש שצריך פה התערבות מקצועית אבל אני חושבת שטיפול פרטני לילד די מתבקש במקרה הזה.
היא הסכימה איתי מיד ואמרה שאכן עשתה טעות שלא שלחה אותם לטיפול כבר באבחנה כי האמינה שהיא חזקה מספיק לתמוך בהם.. 'מתברר שהערכתי לא נכון'. אמרתי לה שאף פעם לא מאוחר, ובראש מבינה שזה סבוך משהערכתי.
'ארוחת שישי הם אצלי, אני אדבר איתו על זה', היא סיכמה.
אמרתי לה שנשמע שיש להם חיבור מיוחד וחזק. משהו בה התרחב. סיפרה בגאווה שמאז ומעולם משפחה זה ערך עליון אצלה. השקיעה את כולה בפרויקט החיים הזה, 'כי מה נשאר לנו בסוף חוץ מהם?' וזו ההשקעה שנשאה פרי. היא הרימה משפחה מאוחדת ושמחה, 'ופתאום עכשיו הכל מתפרק. באשמתי. אני הצלע החזקה בבית והסרטן שלי מערער את כולם', היא נכנעה להלקאה עצמית מרושעת. מה אומרים על כזה משפט כואב? אבל היא לא המתינה לתגובה, המשיכה בשטף. 'חושבת שחטפתי סרטן כי תמיד דחקתי את עצמי הצידה, לצל. תמיד הייתי שם רק בשביל כולם. אולי הסרטן בא להחזיר אותי קצת למרכז', היא הפעימה אותי. איך באותה נשימה עולים האתגר התובנה ומה שנראה כמו התחלה של ריפוי.
אבל מרגע זה השיחה נכנסה ללופ. היא צריכה תמיכה אבל לא אכפת לה מעצמה, רוצה רק לעזור לילד. 'בואי נפריד רגע', ביקשתי. 'עכשיו אנחנו עלייך'. היא מסכימה. 'את מעדיפה פרונטלי או זום?' אני שואלת . 'אם יש לכם מישהו לטיפול פרונטלי קרוב לגבעתיים הוא כנראה יעדיף, אבל אני אשאל אותו', היא ענתה בטבעיות. 'איריס נשמה אנחנו מדברות עלייך עכשיו', ניסיתי שוב לשלוף אותה מאותה פינה מוצלת. 'כן, נכון', היא מאשרת. אבל כשבודקת לאיזה סיגנון טיפולי היא מתחברת יותר היא עונה שלא באמת משנה, העיקר שגלעד יקבל מענה.
זה באמת חזק ממנה. שיקפתי לה שמדהים איך היא חוזרת אליו כל הזמן. זה פתח סכר.. היא בכתה. 'אני רק רוצה שיהיה להם טוב, שיצאו חזקים לחיים, שיצליחו להתמודד גם אחרי שאמות'... גם הפער בין החרדה שלה למצב הרפואי בלט לי. מצבה יחסית טוב עכשיו, כמו שסיכם האונקולוג הפסיכופת שלה בחינניות מושחזת 'אם את מאד רוצה למות תצטרכי למצוא סיבה אחרת כי הסרטן לא יקדם אותך עם זה'.
נתתי לה רגע, שקצת תרגע. אמרתי לה שהסיטואציה באמת מטלטלת, בטח כשהילד בכזה משבר. וכדי להחזיר את המיקוד אליה שאלתי- 'נניח שגלעד הסתדר, מקבל תמיכה ומרגיש מוחזק יותר. את רוצה להתקדם עם ליווי לעצמך? בלי קשר אליו'. 'כן. מאד', קיבלתי סופסוף את התשובה הפשוטה והצלולה שקיוויתי.
סוכם שננסה להתאים לה איש מקצוע, רצוי עם אוריינטציה משפחתית. ואם גלעד יהיה מעוניין - הדלת שלנו פתוחה.
סיימנו את השיחה ומצאתי את עצמי ממש מייחלת לפנייה של גלעד.
אני לא מכירה אותו, אבל איכשהו יודעת מה הוא עובר. וקשה לצאת משם לבד.
יומיים אחר כך צלצל הטלפון. 'היי, אני גלעד', שמעתי, ורווח לי.
----------------------
נעים להכיר: מה זה בעצם מת"מית?
פורמלית, מת"מית היא מנהלת תיקי משפחות בעמותת "יד תמר", המסייעת למשפחות חולי סרטן ובני משפחותיהם במצבי משבר.
מעשית, זהו תפקיד שמתחיל היכן שהבירוקרטיה והרפואה היבשה עוצרים. פוגשת משפחות ברגעי הכאוס הכי מטלטלים שלהן, ומנסה לעזור להן לארגן את השברים מחדש - ממיצוי זכויות ועד ליווי רגשי ותמיכה קהילתית.
המדור "מיומנה של מת"מית" נולד מתוך תיעוד המקרים שטיפלתי. בשלב מסוים, הנפש לא יכלה להכיל את ההצפה בתוך שורות נתונים יבשות, והתיעודים הפכו ליומן אישי שנוגע בתפר העדין שבין החיים, המוות ומה שביניהם.
(חשוב לציין: השמות והפרטים המזהים בכל הסיפורים שונו ושובשו עד בלי הכר, כדי לשמור על פרטיותן המלאה של המשפחות).
בשיתוף יד תמר