גיל ההתבגרות מאופיין בתנועה ברורה של נפרדות והתרחקות. המתבגרת בונה את זהותה ומנסה להבין מי היא ואיך היא עומדת מול העולם. ההתנגדות והדחייה שהיא מציגה כלפי ההורה אינה התקפה מכוונות (גם אם נדמה לנו שכן), אלא ניסיון לשרטט גבול ולחזק את ה"אני" שלה. ההבנה הזו מאפשרת להורים לראות את ההתנהגות כתהליך טבעי של בניית זהות. הנה חמישה סוגי משפטים שמעוררים טריגרים רגשיים ומה אפשר לומר במקום?
- מראה חיצוני: "ככה את יוצאת מהבית?" אפשר לומר במקום: "נראה שבחרת משהו שמרגיש לך נכון היום".
- משפטי השוואה: "כולן כבר… רק את עוד לא". אפשר לומר במקום: "לכל אחת יש את הקצב שלה".
- קשרים חברתיים: "החברות האלה לא טובות לך". אפשר לומר במקום: "אני סקרנית לשמוע איך את מרגישה בקשר הזה".
- סדר וארגון במרחב הפרטי: "אי אפשר לזוז בחדר שלך". אפשר לומר במקום: "חשוב לי שיהיה סדר בבית, בואי נחשוב יחד איך לעשות זאת".
- עיקרון המילה האחרונה: "אם את לא רוצה לשמוע את דעתי - אז אל תשאלי". אפשר לומר במקום: "אני יכולה לשתף את דעתי אם את רוצה, או פשוט להקשיב כרגע. מה את מרגישה שאת הכי צריכה עכשיו?".
מה כן אפשר לומר ולעשות?
- רק להיות
לפעמים הבחירה הנכונה היא רק להיות נוכחים, גם בלי לומר דבר. מבט רגוע ומחזק יכול לומר יותר מכל משפט: "אני רואה אותך, אני כאן איתך, את לא לבד". רוב הנערות כן רוצות לדעת מה ההורה חושב, אך הקול ההורי כבר חי בתוכן ולעיתים הן יודעות מראש מה התשובה. לכן נוכחות היא כלי חשוב, לא חוסר אכפתיות.
- אולי עדיף כבר לא לומר כלום?
לעיתים ההורה מרגיש שהוא "מהלך על ביצים". כל הערה עלולה להציף רגשות חזקים אצל הנערה, שמשתקפים גם בו. מחשבה טבעית יכולה להיות: אולי עדיף כבר לא לומר כלום?" כנראה שמדובר בתגובה אוטומטית שיש בה גם שמץ של פגיעות, ולא בהכרח במסקנה שיש לאמץ. כאמור, ההורה נמצא במרכז התהליך שבו המתבגרת בונה את זהותה ומשרטטת גבולותיה. יש כאן הזדמנות להקשיב, להיות נוכח ולמצוא דרך שמאזנת בין הבעת דעה לבין שמירה על קשר חיובי.
- הורה משמעותי מביע את דעתו תוך הקשבה, נוכחות ורגישות.
אם ברור שהערה תעורר תגובה חזקה, כדאי לשקול: כמה הדעה שלי משמעותית כרגע, והאם היא תורמת או פוגעת?
- מה עושים בטווח הארוך?
שיחה מנותקת מהסיטואציה שמאפשרת לברר יחד את הצרכים ההדדיים:
"חשוב לי שנדבר על מצבים שבהם את מבקשת את דעתי, ואני מרגישה שכל מה שאני אומרת לא טוב. בואי נסכם יחד איך לנהל את השיחות כך שאוכל לשתף את דעתי בלי לחץ, ושאת תרגישי שמקשיבים לך באמת".
לסיכום, נערה לא מחפשת הורה שאין לו דעה, אלא הורה שמודע לדרך שבה הוא מביע אותה. להיות מודע לא אומר לוותר על דעתנו, אלא להקשיב ולפעול ברגישות תוך שמירה על עקרונותינו כהורים, להיזכר בעצמנו כשהיינו מתבגרים ולהבין עד כמה הדעה של ההורים משמעותית. השאיפה היא לנסות לאזן בין הבעת דעתו של ההורה לבין ההקשבה לנערה, בלי שהכל יתאים רק לה או שתיווצר תחושה שדעתו של ההורה נעלמת.
לפעמים הקונפליקט והפיתרון נמצאים בדרך ובאופן שבו הדברים נאמרים, עם הבנה שאנחנו כהורים תמיד עושים כמיטב יכולתנו ואין לנו באמת שליטה על התגובה של הצד השני. התנגדויות ככל הנראה עוד יהיו וחשוב שנזכור שהם חלק מהמרחב שמאפשר למתבגרת לבנות את עצמה ולחוות את התמרדותה הטבעית. מה שחשוב שנעשה את זה תוך שמירה על קשר פתוח, נוכח וקשוב.
נגה הילה מותנה - מדריכת הורים ומשפחה, יועצת זוגית, מחברת ספרי השירה "מחזיקה את הרוח", "בין הסבבים" וספר הילדים "אמא, עד מתי?"