במוצ"ש קיבלתי שיחת טלפון מהורים מודאגים ששיתפו אותי שיש להם מתבגרת בבית שפשוט רועדת מפחד שהיא לא תתקבל לאולפנה שהיא רוצה להתקבל אליה. כששאלתי "מה העניין?", הם השיבו לי שכל החברות שלה מתקבלות לאולפנה הזו ושאם היא לא תתקבל לשם אז ככל הנראה, כך ההורים שלה משערים, הדימוי העצמי שלה יתרסק למיליון חתיכות.

הדימוי העצמי שלה ולך להתערער קשות ממכתב הקבלה/דחייה מהאולפנה

המשכתי ושאלתי למה נראה להורים היקרים שהבת שלהם לא תתקבל. הם ענו לי שיש לה קשיים ניכרים עוד מתקופת היסודי, במתמטיקה ובעברית, ולמעשה היא סוחבת כמעט כל "קלקוליה" אפשרית שיש - דיסקלקוליה ודיסקלקציה ומה שאתם לא רוצים. לבסוף שאלו האם אני יכול לעשות משהו בעניין. בגלל שמדובר בהורים שגרים בשכונת הדר גנים בפתח תקווה, שקרובה מרחק של חמש דקות נסיעה מהמושב נחלים בו אני גר, הצעתי להם להיפגש איתה לחצי שעה.

פגשתי נערה מקסימה ואינטליגנטית שמהדיבור איתה הבנתי שכל הדימוי העצמי שלה אכן הולך להתערער קשות אך ורק ממכתב הקבלה/דחייה שהיא הולכת לקבל מהאולפנה שהיא כל כך רוצה להתקבל אליה. היא סיפרה לי שמעבר לפגיעה האנושה בדימוי העצמי אין לה בכלל מושג איך היא אמורה לרכוש חברות חדשות. וחוץ מזה, בשביל מה היא בכלל צריכה להמשיך ולהתעקש ללמוד במערכת החינוך אם היא לא תתקבל לאולפנה הזו? אולי עדיף לה כבר לפרוש לאיזה חווה של בני נוער ולשכוח מכל עניין הלימודים והבגרות.

כמה זמן מקדישים המחנכים והמחנכות של כיתות ו' לעניין הדימוי העצמי?

לא כאן המקום לספר באריכות מה שאמרתי לה. מה שכן, שאלתי את עצמי כמה זמן מקדישים המחנכים והמחנכות של כיתות ו' לליבון עניין הדימוי העצמי של התלמידים והתלמידות שלהם רגע לפני שהם הולכים לבחינות הקבלה. כמה כלים הם נותנים להם בכדי לצלוח באופן ראוי את המבחן האמיתי - הגדול ממבחן מכתב התשובה של המוסד החינוכי - האם השווי העצמי שלהם חזק יותר ועמיד ולא נראה כמו איזו ספינה מטלטלת ברוח שכל גל יכול לסחוף אותה למקום אחר?

הנערה שדיברתי איתה אמורה להיבחן ולקבל את מבחן התשובה שלה בהמשך. סיכמתי עם הוריה שנעקוב אחרי העניין. אבל מה עם שאר אלפי התלמידים שרועדים ומחכים לראות איך ואם הם יצליחו לעבור את מבחן הקבלה של הישיבות והאולפנות? מה לגבי הדימוי שלהם? החלומות להמשך? המעמד החברתי? למה בתי הספר היסודיים מחכים? זה הזמן לקום ולעשות מעשה! לא צריך לחכות בכדי לראות איך הדימוי העצמי של עוד ועוד תלמידים ותלמידות נמעך נוכח תשובות שליליות. אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. לא מחר. אתמול.