עונת החתונות מתקרבת. נחל קטן ומקדמי זורם אלינו בימים אלה ממש של שלהי החורף, ו"הים הגדול" לפנינו, החל מל"ג בעומר. לי אישית, המתנהלת במעגלים חברתיים מצומצמים למדי, כבר מתוכננות 3 חתונות בקיץ הקרוב, וכלל לא אופתע אם מבין כעשרה בני משפחה "חתינים" (דהיינו רווקים דתיים מעל גיל 21), תבוא בשורת חתונה אחת או יותר.
אין זמן מתאים מזה לברר את שאלת המתנות, והתחילה בכך מוריה שטרנליכט במאמרה "ארבעת חוקי היסוד: כך תקבעו כמה כסף תביאו לחתונה", שהתפרסם פה באתר השבוע. שטרנליכט מנסה לעזור לעשות סדר, מעלה כמה נקודות חשובות, אבל למרבה הצער נשארת בגבולות כללי המשחק המקובלים. בכללים אלה אני מבקשת לכפור.
כללי היסוד הם בעצם שניים: להביא כסף, ובערך המקורב של ה"מנה". אני מבקשת לטעון שהם שגויים, לא הוגנים, לא משיגים את מטרתם ובעיקר מזיקים ומייקרים ריאלית את עצם עריכת האירועים. וגם מעוותים את מהות המתנה.
כלל היסוד הראשון לו אני מתנגדת, הוא שיש להביא מתנה כספית. זוג צעיר דתי, שכל אחד מהם גר בבית הוריו עד לנישואין (או אפילו בדירת רווקים שכורה), צריך להצטייד מן היסוד בכל כלי הבית: סירים ומחבתות, סדינים וכריות, כוננית ספרים, פטיש ומסמרים, מטאטא ויעה, מזוזה ולהבדיל פח אשפה. ועוד כהנה וכהנה. אפשר בהחלט להביא מתנות שעונות על צרכים אלה; אפשר להתארגן כמה חברים יחד ולקנות פריטים יקרים יחסית, כמו מיקסר או שתי שמיכות פוך; אפשר לשאול את הזוג מה דרוש לו; אפשר לאמץ את המנהג האמריקאי של "רשימת חתונה". במשך עשרות שנים הייתה בבית הוריי קערה יפיפייה שנקראה "קערת תמר", על שם מי שנתנה להם אותה מתנת חתונה, ונעשה בה שימוש כמעט מדי שבת.
מתנה כספית, לעומת זאת, נבלעת בים ההוצאות של החתונה, ולא נודע כי בא אל קרבו.
הכלל השני בו אני כופרת, הוא הציפיה שבגדר כמעט חובה חוקית, שהמתנה הכספית תהיה בשווי מקורב למנה שמוגשת לאורח. וזהו הכלל שהוא לא הוגן, לא כלכלי, מזיק ומעוות. מדוע?
לא הוגן, כי כאשר אני רוכשת מצרך או שירות, אני שוקלת מהם הצרכים והרצונות שלי, ומהו התקציב העומד לרשותי למימושם, וההחלטה שלי מבטאת איזון בין כל אלה. כך בבחירת מקום ומועד לנופש, כך ברכישת ספה או בגד, ואפילו בבחירת מוסדות חינוך לילדיי. אבל כאן נשללת ממני הבחירה. עורך השמחה לא שאל אותי לפני שהתקשר עם אולם לחתונה בעלות 300 ₪ לאורח, אם האורחים מסכימים לשלם סכום זה. ואל תאמרו שאני יכולה שלא ללכת; ניסיתם פעם לא ללכת לחתונת הבן של הבוס? הבת של השכנים? לבר מצווה של האחיין?
לא משיגים את המטרה, כי ההנחה שהמתנות מכסות את עלות האירוע, היא פיקטיבית. איך כתבה שטרנליכט? זהו הקוד הסמוי באמירה "בשמחתכם נשמח גם אנחנו". גם מי שהמתנות שקיבל במסגרת האירוע שערך מכסות את הוצאותיו, במוקדם או במאוחר יצטרך להוציא סכום דומה. הרי גם משפחת לוין בע"ה יחתנו את הבת, ואלי פרץ עצמו יתחתן סוף סוף, ומתי בדיוק הבר מצוה של הבן של רותי כהן? וכולם יזמינו אותנו... בקיצור, במבט ארוך טווח, לא כיסינו את ההוצאה. רק פרשנו אותה.
והכי חשוב: מזיקים כלכלית, כי במצב הדברים הזה אין כוחות שוק שידחפו את המחירים למטה. ספקי השירותים יכולים להעלות את המחירים, לאט-לאט ובעקביות, והלקוחות לא באמת יתמקחו, ולא יתפשרו בגלל העלות על פחות ממה שנראה להם הכי טוב, למרות שבכל הקשר אחר זה מה שהיו עושים. כי הלקוחות מניחים שההוצאה לא תיפול עליהם, האורחים הרי יודעים מה המחירים שהולכים בשוק. אם היינו יודעים שמחיר האולם יצא מכיסנו, רובנו לא היינו חותמים על אותם 300 ₪ למנה - בקושי על חצי מזה.
במצב הנוכחי, אנחנו גם מזמינים את כולם כולל כולם. כי המנה על חשבון האורח, וההוצאות הנלוות אינן תלויות מספר אורחים (עלות המוסיקה/צלם/ביגוד דומים מאוד בחתונה עם 200 או 600 מוזמנים).
כך גם נוצרים שירותים חדשים, "אקסטרות" לא שיערום אבותינו. אם סעודת החתונה לא תעלה לנו כמעט כי מתנות האורחים יכסו אותה, אז יש לנו כסף פנוי: למעגל מתופפים עם שופרות, לחופה מעוצבת, לשמלות כלה ואם-כלה נוספות ולמזכרות ייחודיות, הכול כיד הדימיון הטובה והחמדנות של מי שרוצים לעשות קופה על גב שמחתכם בכך שבנכם בן ה-35 מתחתן סוף סוף.
אחרי שכל 10 החתונות של חברי הקהילה בשנה האחרונה כללו תוספות כאלה - אי אפשר בלי. ואחרי שכולם עשו חתונות עם 400 מוזמנים ויותר, לערוך חתונה של 200 איש הכוללת "רק" את בני המשפחה שעומדים איתם בקשר כל הזמן, ידידים של זוגות ההורים או הזוג הנישא שאיתם יש חברות פעילה - נראה קמצני. וחוץ מזה, מה, נצא פראיירים? לא "נקבל חזרה" את שווי המתנה שנתנו בברית של הנכד של הגיס של אחי?
התוצאה האיומה של כלל המתנה לכיסוי ההוצאה, היא ייקור בלתי נמנע של מחירי האירועים. כיוון שכך, חתונה שגרתית הופכת להיות אירוע שמחירו כ-120,000 ₪ לערב אחד, והזמנה שמתקבלת, במקום לגרום לשמחה - נעשית למקור של דאגה.
עיוות מהות המתנה: מתנת חתונה, נדמה לי, נועדה לזוג הצעיר. כמו מתנה ליום הולדת, לשמח את המקבל ולשמש אותו. היא לרגל עצם הנישואין, לא לרגל מסיבת החתונה.
הבה נתחיל לתת מתנות קונקרטיות, ואם נותנים שיקים - בסכום שאנחנו מרגישים נוח איתו; אותו סכום שהיינו נותנים לו נערכה החתונה בחצר בית החתן או הסבא שלו. סכום שמביא בחשבון את רמת הקרבה שלנו לזוג המתחתן, ואת היכולת הכלכלית - הן שלנו, הן של הזוג הצעיר.
הבה נזמין אירועים בעלות שאנחנו מסוגלים לספוג מכיסנו, ואת מתנות החתונה ניתן לזוג הצעיר על מנת שישתמש בהן להקים את ביתו.
הבה נחדל מלשעבד עצמנו כלכלית - הן כמזמינים, הן כמוזמנים, לחתונות כאילו-יוקרתיות, שאינן אלא מסיבות יקרות וצעקניות בלי צורך ובלי הצדקה, שכל מטרתן להעשיר אנשי עסקים ציניים.