מילה טובה / יהודית רביץ

בין תקווה לייאוש

החלטתי לא מזמן להשלים כמה חורים בהשכלה. מטבעי, אינני טיפוס שאוהב ללכת בעקבות טרנדים ואופנות למיניהם. באופן כמעט בלתי מודע אני מתחמק מספרים, סרטים ודיסקים שתופסים פתאום את כולם. אני אוהב להרגיש עצמאי, מקורי - מיוחד. יכול להיות שאני משלם על זה מחיר מסוים. אולי אני נתפס כקצת מיושן. אולי אני לא בדיוק עוקב אחרי כל השיחות של החבר'ה. יכול להיות שאני מפספס דברים באמת איכותיים. בכל אופן, לאחרונה הרגשתי שאני כבר לא מסוגל להתאפק. אני פשוט חייב לבדוק סביב מה היו כל המהומות.

התחלתי עם הספר הראשון של הארי פוטר. "נו טוב, זה לא נורא", אמרתי לעצמי "הרי זה התפרסם מזמן! אני כבר קורא את זה מבחירה אישית". ספר חמוד, אבל לא כל כך ברור לי איך הוא הפך לכזה סיפור הצלחה. עברתי קצת לספרות ישראלית עכשווית, או לפחות כזאת שהייתה עכשווית לפני ארבע-חמש שנים, ואז נתקלתי בו. זה היה פשוט סיפור אהבה מהעמוד הראשון.

הספר "מישהו לרוץ איתו" הוא סיפור הרפתקה סוחף ומותח על תמר ואסף, אשר יוצאים למסעות חיפושים ודרכיהם נשזרות זו בזו. תמר מחפשת את אחיה שהסתבך בסמים ואילו אסף מחפש אחר הבעלים של כלבה שנכלאה בכלבייה העירונית. במשך הקריאה אתה מגלה שמסעות החיפושים מובילים לא רק לאירועים מסעירים ולמפגשים עם דמויות מעניינות ומגוונות, אלא גם להתמודדויות ולתהליכים הרבה יותר עמוקים בחיים, בתחומי ההתבגרות, האהבה, והיחסים עם החברים והמשפחה. נדיר מאוד למצוא ספר כזה שמצליח להיות גם סוחף ומרתק וגם מעמיק ומשמעותי, ולמרות שלא התכוונתי לכתוב כאן ביקורת ספרים, אני חייב לציין שאם יש עדיין מישהו שלא קרא – זה פשוט חובה (ואם את/ה כמוני, אל תשים לב שהמלצתי עליו...).

נחזור לסיפור. תוך כדי חיפושיה, מנסה תמר להשתלב בתוך חברתם של נערים ונערות שנפלטו מכל מסגרת ועזבו את הבית לטובת חיי הרחוב. תחילה היא נתקלת בקשיים רבים, והיא איננה מצליחה למצוא את הדרך אל תוך חברה זו, אך בשלב מסוים היא מצליחה, והיא מתחילה להיבלע לתוך עולם אפל זה. היא לומדת דברים חדשים על החיים ועל עצמה, ומחשבות ורגשות רבים מתערבלים בתוכה:

"כי לעומתם חשבה תמר, מה אני? ילדה טובה, מבויתת, רגל פה רגל שם. והם, באיזה אומץ הם מסרבים להיות חלק מהמשחק הציני והצבוע של העולם, מההישגיות והכוחניות... לרגע ממש קינאה בהם – בחופש, באומץ לשבור את כל הכלים, באומץ להתייאש ככה, עד הסוף, ולוותר על הביטחון של בית והורים ומשפחה, שממילא מסתבר שגם הם רק אשליה אחת גדולה, סוג אחר של סמי הזיה מרגיעים, משככי חרדות..." (מישהו לרוץ אתו, עמ' 251).

לפעמים אני מרגיש כמו תמר. כל הטוב שאני עושה, כל האמונה שלי והדבקות שלי באידיאלים – כולם בעצם נובעים מחולשה. אני בעצם פחדן. אני לא באמת מעז להיות רע, להוריד את הכיפה, להתייאש מהכל. לפעמים נדמה לי שבעצם "הם" הרבה יותר כנים עם עצמם, הרבה יותר אמיצים, הרבה יותר אמיתיים. שקשה לי מדי לחיות בעולם ציני וחסר תכלית, בו שום דבר (כולל אני) לא שווה כלום, ושרק בגלל זה אני דבק בדרכי ונלחם על עקרונותי. ואני עוד תופס מעצמי אידיאליסט ואחד שמשקיע ומתאמץ, לא כמותם.

אבל למען האמת, זה לא כל כך נורא. ביטחון שנובע מהפחד לפחד גם הוא סוג של ביטחון. וודאות שנובעת מהטלת ספק בספק גם היא סוג של וודאות. השמחה שנובעת מזה שנמאס כבר להיות עצוב – גם היא סוג של שמחה. והאמונה הנובעת מהכפירה בכפירה גם היא סוג של אמונה – "אמונה בטהרתה על ידי כפירה בכל הבל ורשע" (מידות הראיה, אמונה טו).

אבל האמת היא שזה לא נכון בכלל. זה לא דורש אומץ לוותר על הכל ולשקוע בייאוש. זאת לא כנות לראות רק שחור ורע. זאת קטנות. זאת בריחה מהתמודדות. נדרש הרבה יותר אומץ לתת אמון באנשים, להחזיק בתקווה שעוד יהיה טוב. לא מדובר בתקווה פאסיבית, שרק באה לנחם. מדובר בתקווה שממלאת את האדם בחיוניות ומובילה אותו להתמודד. להתמודד פירושו שאם לא מסתדרים עם ההורים לא מרימים ידיים – מדברים, מנסים לעזור בבית, מביעים אהבה ואכפתיות. אם לא הולך בלימודים, לא מרימים ידיים אלא מבקשים עזרה מחברים, משקיעים יותר בשיעור ובבית. הכי קל להרים ידיים ולברוח.

אבל אי אפשר להיות מלא תקווה ולראות אורות וטוב בכל אדם ובכל מקום כל הזמן. לפעמים זה פשוט קשה מדי. לכל אחד יש תקופות של משבר, תקופות בהם הכל נראה שחור. בתקופות כאלו אנחנו צריכים לדעת להישען על אחרים, לבקש תמיכה ועידוד מחברים.

מילה טובה / יהודית רביץ

אפילו בשרב הכי כבד
ידעתי שהגשם עוד ירד
ראיתי בחלום שלי ציפור
אפילו במשב סופה וקור.

לא פעם זה קשה
אבל לרוב מילה טובה
מיד עושה לי טוב
רק מילה טובה
או שתיים לא יותר מזה.

אפילו ברחוב ראשי סואן
ראיתי איש יושב ומנגן
פגשתי אנשים מאושרים
אפילו בין שבילי עפר צרים.

תמיד השארתי פתח לתקווה
אפילו כשכבתה האהבה
חלמתי על ימים יותר יפים
אפילו בלילות שינה טרופים.

לא פעם זה קשה...

וכמובן המסר הכי חשוב בשיר הזה הוא חשיבותן של המילים הקטנות. חבל להתקמצן על מילים טובות, הן יכולות כל כך לעזור. מילים כאלו יש בכוחן לחולל פלאים – בעצמנו ובאחרים. הן משנות את הצורה בה אנחנו רואים את העולם, ואת הצורה בה אחרים רואים את עצמם. לכל אחד יש את הכוח להפוך את העולם למקום הרבה יותר טוב, כל מה שצריך זה לומר משהו כמו: "אני כל כך שמח לראות אותך", "הארוחה היתה פשוט נפלאה", "אתה נראה מצויין", "אני ממשך מעריך אותך" – או אפילו רק לחייך.

"כי יש בני-אדם שיש להם ייסורים גדולים ונוראים רחמנא לצלן, ואי אפשר להם לספר מה שבלבם. והם היו רוצים לספר אך אין להם בפני מי לספר ולהשיח עמו את כל אשר עם לבבם. והם הולכים מלאים ייסורים ודאגות, וכשבא אדם עם פנים שוחקות יכול להחיות אותם ממש, ולהחיות אדם אינו דבר ריק כי הוא דבר גדול מאוד. וכמו שמובא בגמרא (תענית כב.) מהני תרי בדחי שזכו למה שזכו על ידי זה שהיו משמחים בני אדם" (שיחות הר"ן מג).