כל ההורים רוצים שהבן שלהם ישתנה. הרבה פעמים הרצון לשנות את הילדים ולהביא אותם למקום אמיתי לא נעשה תמיד בצורה חכמה. כמובן שההורים צודקים, אבל צריך לעבוד בחכמה, וזה אומר שלפעמים לבן או לבת אין את הכלים להכיל את הרצון של ההורה לשנוי. אז ראשית השלב הראשון הוא להאמין בבן ובבת שלי בטוב שבהם ולא משנה כמה כיסויים יש מעל הטוב הזה.
זה מתחיל באמונה שלי כהורה בהם וללא תנאים. אמונה היא לא כאשר אני רואה שהבן שלי הוא צדיק. זו לא אמונה. אמונה היא דווקא כשאני לא רואה, כשאני מאמין שלמרות כל הכיסוי החיצוני השלילי הוא טוב, קדוש וטהור, ואני מאמין שהטוב הזה ינצח את הרע החיצוני וישיל את הקליפה הזו.
את זה לא תמיד קל להורים לעשות, כי מדובר בילדים שלהם. הרבה יותר קל להורים לראות את הטוב בילדים של אחרים מאשר בילדים שלהם כי הילדים הם אלו שהשקענו בהם ונתנו להם ובסוף הם יורקים בדרך הזו. זה מאוד קשה להיכנס ואז הרגש נכנס וכשהרגש נכנס קשה לפעול, אבל זה אפשרי.
הדברים מתחילים בכך שההורים יאמינו באמונה שלמה שלא משנה מה הילדים יעשו, הם חלק אלוהי ממעל, וככאלה הם תמיד טובים. על גבי זה יש כיסויים, אבל לאמונה בטהרה שלהם יש כוח להסיר את הכיסויים ולתת להם את הכוח ואת המוכנות לשמוע. ללא התנאי הזה של אהבה ואמונה הם גם לא יסכימו להקשיב.
נער או נערה לא יקשיבו למי שלא מאמין בהם. זה טבעי וזה צריך להיות אמיתי ולא מס שפתיים שבו רק אומר שאני מאמין בבן או בבת שלי בלי שאני מתכוון לכך באמת והם ירגישו את זה. אם אני מאמין באמת, זה יקרה ותיפתח דרך שתוביל את הנער והנערה למקומם האמיתי.
לאור העקרונות הללו של אמונה יש להוריד את הדברים לחיי המעשה. הורים רבים תוהים אם לאפשר לבן או הבת המבקשים לצאת לטיול כזה או אחר, במקום בעייתי כזה או אחר, עם חברים כאלה ואחרים, ובכך אולי לבטא אמון ואמונה בהם ובכוחם לעמוד בפני פיתויים, אך עם זאת לחשוף אותם לסיכונים נוספים על אלה הקיימים.
יש להבהיר כי אמנם קיימת סכנה אך צריך לבחון אותה אל מול האלטרנטיבה שהיא שאם נאמר לילד שהוא לא נוסע והוא כבר בן 16, זה לא יעזור. פעם, לפני עשרות שנים, האב היה מסתכל במבט קשה והיה מיישר את הבן אך היום לצערי ילד בן 9 אומר להורים שלו 'מי שם עליכם בכלל? חפשו את החברים שלכם בסיבוב'.
אם נאמר לנער שהוא לא נוסע ייתכן ויהיה משחק כוחות ואולי אנצח, אבל האם בגלל זה הוא יתעלה במידותיו ויתגבר על יצר הרע שלו כי יש לי הורים דואגים? זה לא מה שיקרה. הוא יפתח אנטי, וביום שבו הוא יהיה חזק מספיק הוא יפרוץ ויברח. כך שלא עשינו כלום. זה יהיה ניצחון זמני אבל בתוכו תתפתח נקודת אנטי שבסוף תתפרץ.
לעומת זאת אם נפעל מתוך אמונה בילד שלי, ומתוך כך אני פותח מרחב של דיבור שבו אני יכול לדבר גם על הסכנות ועל הפיתויים ואז אולי אגלה שכדאי לשמוע ממנו למה הוא רוצה ללכת למרות הסכנות שידועות לו. אולי יש בו כאב כלשהו, אולי נגלה נקודות פנימיות לא פתורות ונמצא דרכים לעזור לו. אולי במקום להילחם בו נקשיב לו ונמצא את הדרך לעזור לו.
אם לי ברור שאגיד לבן שלי שלא ילך למקומות מסוכנים והוא במקום של הקשבה בוודאי שאגיד לו, כי זו מצווה להגיד דבר הנשמע, אבל אם הוא לא יסכים לקבל אז מצווה שלא להגיד. לכן צריך להיות איתו במקום של האמונה, וברור שאם הוא יילך עם האמונה שלי לחוף דוגית או מקום אחר בכינרת מתוך תחושה שההורים מאמינים וסומכים עליו, אז הכוחות שלו להתגבר על דברים שליליים יהיו הרבה יותר חזקים מאשר אם ילך לשם עם הרבה אנטי ועם רצון לעשות דווקא, ואז גרמנו לו את היכולת ליפול בצורה מהירה יותר. אם נהיה במציאות של מלחמה ההורים ייחשבו לאויב, ובאויב נוקמים, וכך בחוף דוגית כשהילד יראה סמים הוא ירצה לעשות דווקא ולמרוד. כך שכאשר מנענו ממנו נתנו לו אנרגיה לעשות את הדבר השלילי.
מהרגע שהאמנתי בבן שלי באמת, זה עשה לי רוגע. גם כשהוא יצא למקומות גרועים הייתי רגוע כי הייתי באמונה שגם אם הוא ייפול הוא יחזור. אף אחד לא יכול לחתום חוזה שלא יקרה לבן שלו או לו עצמו כלום. שבע ייפול צדיק וקם. צדיק הוא מי שנופל אבל קם. לכולנו יהיו נפילות והשאלה היא אם אנחנו במקום שבו אנחנו על מצע רך יותר ועם יכולת לקום או שהנפילה תהיה מתוך נקמה ותחושת מרד וזה תלוי בנקודת המבט שלנו, ההורים.
הכותב הוא , מייסד "הזולה של חצרוני" שלOU ישראל