לאחרונה ביקרתי בתערוכה של בוגרות מגמת אומנות מאחת האולפנות. למעשה, אני מחבבת את התערוכות ואת ערבי האומנות שעורכת האולפנא המדוברת אחת לשנה, ומשתדלת לפחות "לעבור שם", להתבונן בציורים, בפסלים, במיצבים.
היוצרות הצעירות מרשימות אותי בכל שנה מחדש. הנושאים שהן בוחרות, החומרים המפתיעים, ההקשרים בין התוכן לאופן הביצוע - וכמובן, השאלות והאמירות.
זכורות לי עבודות בנושאי משפחה ובית, אהבת הארץ (והמצב, אוי המצב... כמה שזה מחלחל אל הילדות והנעורים שלהן), מותגים, שלם ושבור, אדם לאדם, אדם מול חברה. השנה בלטו (לי...) בתערוכה כמה עבודות של יוצרות אמיצות במיוחד. לא זוכרת שראיתי "כאלה" בשנים קודמות. קטונתי מלהעיד על "שינויים והתפתחויות", ולנבא "לאן נושבת הרוח". רק על עצמי ועל מחשבותיי ותחושותיי אני מוסמכת להעיד.
שתיים מהיצירות בתערוכה עסקו ברגשות אישיים. בתחושות קשות (ולפעמים בלתי מוסברות) בחיי היומיום הפשוט. האמניות ניסו (ולדעתי, הצליחו) ליצור מחומרים שונים ובטכניקות שונות את אותן תחושות, ולהעביר את הצופה מסע חווייתי-רגשי. הדגש לא היה על השלמות האסטטית, אולי ההפך הוא הנכון. החומרים שנבחרו ואופן הביצוע לא ניסו "להתחנף" אל הצופים. ודווקא בגלל זה - נמשכתי להתבונן עוד ועוד. לא "חיישן היופי" הוא שעבד שם אלא משהו אחר לגמרי, ועמוק הרבה יותר. היוצרות לא חששו לעורר שאלות, להטריד את מנוחתי, לגרום לי אי נעימות לא בנושאים "ערכיים - מוסריים- כללים" אלא בהכי פרטי שיש. הן אילצו אותי להביט אל תוך נפש חשופה. אל תוך נפשי שלי.
עבודה נוספת משכה אותי דווקא בזכות החוויה האסתטית. ברמת התוכן העבודה הייתה "בלתי מוסברת". היוצרת פשוט עבדה בחומרים שונים, שילבה בין ניגודים, והתוצאה קראה לי להישאר על ידה עוד ועוד, ופרטה לי על אותו מיתר נסתר - בדיוק כמו שתי הקודמות, ואולי אפילו יותר. בעצם היותה.
שנים רבות פחדנו - אנחנו הדתיים, מאומנות שלוכדת את החושים, וסמכנו רק על מילים כתובות. עם הזמן התחלנו להעז קצת במוזיקה אבל כל מה שיש בו "מראה עינים" - קולנוע, וידאו-ארט, מיצב, פיסול... עדיין נתפס בחוגים לא מעטים כמשהו "לא משלנו" שיש להתרחק ממנו, או למצער "לגייר אותו". ו"לגייר" פירושו בדרך כלל "לגייס למען". למען האידיאולוגיה. למען החינוך. למען היהדות. אני עדיין מוצאת את עצמי נשאלת לא פעם את השאלה הבלתי נסבלת "אז מה המסר שאת רוצה להעביר?". כי בכל יצירה חייב להיות מסר, וכמובן המסר הנכון שלא מדיר שינה בלילות ולא גורם להרהורים על שום ערך מקודש.
הגישה ה"מסורתית" הזו מהדהדת לי את החינוך של ה"מיינסטרים הדתי". בעיקר את חינוך הבנות. ערכים ואידיאלים, הרבה מסירות והקרבה, במה אני יכולה להועיל/לתרום/לעזור... ההכנה לחיי משפחה וזוגיות נעשית באופן שגורם לנערה להדחיק את רצונותיה ורק להציב לעצמה יעדים - בהתאם לציפיות החברה, בן הזוג, הילדים... (אני מוצאת קשר ישיר בין העובדה שבראשם של רוב מוסדות החינוך הדתיים לבנות עומדים גברים לבין ההטפה הגלויה והסמויה "להקדיש את עצמך למען".)
ומה אני "נופלת" על הדתיים? הרי בכל העולם הבנות קיבלו חינוך דומה עד לא מזמן. אני זוכרת דמות נשית אהובה ונערצת אומרת לי, אז ילדה בת עשר: "החיים הם כמו פאזל. חלק מתאים לחלק, ואדם צריך להתאים לאדם. האישה צריכה ללמוד להכיל...". אכן, מסקנה הגיונית ומתבקשת ממשל ה"בני אדם כפאזל": האישה צריכה ללמוד להכיל...
אני חושבת על השלכות נוראיות של "הכלה" שכזו, אבל נניח שהכל אצלכם בסדר, והוא לא מכה, ולא מפעיל אלימות רגשית, והוא איש ואב נפלא. עדיין. אם חונכת להכיל, להתאים את עצמך - או במילה יפה פחות - לספוג - את תתייחסי לעצמך כאל "ברירת מחדל", כמובנת מאליה, כלא קיימת. בטח לא כפרסונה עצמאית בעלת רצונות והעדפות.
אני יודעת שלא הייתי היחידה שחונכתי לשים את עצמי במקום האחרון. דורות על גבי דורות נשים חונכו לשרת. להיות למען. לא עלה בדעתה של "נערה מבית טוב" להביט במראה ולשאול "מה אני רוצה מהחיים האלה" או "מה מפריע/כואב/מעציב" . קל וחומר - לא עלה בדעתה לדבר על זה.
"זה" יכול מגוון מאד. דחייה חברתית. דיכאון. מחשבות טורדניות. סתם עצב. שאיפות. כמיהות. תשוקות. אובדן כיוון בחיים. חוסר אהבה וסיפוק בזוגיות. תחושה של עומס. אני לא נוגעת בכוונה תחילה בנושאים נפיצים יותר.
אז - לדבר על "זה" בפומבי? ובאמצעים ויזואליים? הס מלהזכיר.. כדי לא להעיר שדים נמנענו מלהסתכן. גידרנו ופיקחנו והדרכנו ובאופן כללי העדפנו אומנות "מגוייסת" שמעבירה "מסר", ומשאירה בצל את האישי. את מי שאני.
וזו בדיוק הסיבה שאני מתרגשת כל כך כשאני פוגשת אומנות אישית באולפנות. בעיניי, האומץ שנדרש מנערה - קל וחומר נערה דתייה - כדי לדבר על ה"אני" הוא כביר. וכל כך לא מובן בעיניי שיוצרת דתייה בתחילת דרכה תבחר פשוט "להיות" שם בחומרים, בצבע, בעיצוב - בלי לחפש אמירה ערכית, משמעותית, חינוכית.
הסנוניות הללו של האומנות האישית הן עבורי המבשרות של "האביב" שלנו, הנשים הדתיות. של האומץ להתבונן פנימה ביושר - רק אני (ואלוקים). להכיר במה שמעיק, קשה, מזייף... לעשות חישוב מסלול מחדש כשצריך. גם באמצע החיים, גם אחרי שעשינו אלף בחירות שגויות.
להיות. בלי להתחפש לשום דבר. פשוט להיות.