א
הדרך יפה עד מאד אמר הנער.
הדרך קשה עד מאד אמר העלם.
הדרך ארכה עד מאד אמר הגבר.
ישב הזקן לנוח בצד הדרך.
צובעה השקיעה שיבתו בפז ואדם,
הדשא מבהיק לרגליו בטל הערב,
ציפור אחרונה של ים מזמרת:
התזכור מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך?
ב
אמרת: יום רודף יום ולילה - לילה.
הנה ימים באים, - בלבך אמרת.
ותראה ערבים ובקרים פוקדים חלוניך,
ותאמר: הלא אין חדש תחת השמש.
והנה אתה בא בימים, זקנת ושבת,
וימיך ספורים ויקר מנינם שבעתיים,
ותדע: כל יום אחרון תחת השמש,
ותדע חדש כל יום תחת השמש.
ג
למדני אלקי ברך והתפלל
על סוד עלה קמל על נגה פרי בשל,
על החרות הזאת: לראות, לחוש, לנשום,
לדעת, ליחל, להכשל.
למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל,
לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום,
לבל יהיה עלי יומי הרגל.
הדרך עולה לעינינו בפתח השיר, ובאים עמה גם אנשים שונים: נער, עלם, גבר...וזקן. ופשוט כי המיוחד שבהם הוא הזקן. והם משוחחים בדבר אותה דרך, הם אומרים והוא יושב. הם מרצים טענותיהם והוא שותק. הם הולכים בה והוא כבר מחוצה לה. נראה כי הזקן הוא שיהיה הדמות המרכזית בשיר, בדיון.
מהי הדרך? שאלה שכזו נראה כי אין לה תשובה אחת. הדרך היא מושג המייצג תנועה, דינמיות, הפרש בין מקום אחד לאחר. כל אחד הולך בדרכים רבות מאד במהלך חייו וכל אחד יכול לפרש את מושג הדרך לפי ראות עיניו ושטף חייו. אמנם הדרך המסוימת עליה כותבת המשוררת נראה כי היא מכוונת בעיקר לשביל החיים כולם.
שאלה חשובה אחרת העולה מההתבוננות בשיר היא מהי הדרך ביחס לזקן? על שאלה זו נשתדל לענות בהמשך.
לאחר ההקדמה (שלנו ושל הבית הראשון שהוא מעין הקדמה לשיר על הזקן) נעבור לבית השני, הבית בו אנו חודרים מעט לעולמו של הזקן ומביטים בו בהשתאות. התיאורים בבית זה מרהיבים, אפשר לומר אפילו רומנטיים. העולם בשיא יופיו מתגלה אליו, כופה עצמו עליו מכריח אותו לשאול את השאלה: "התזכור מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך?".
אם נתבונן מעט יותר לעומק נגלה כאן מושג חדש בשיר מושג אשר בהמשך השיר יהיה קריטי להבנת מושג הדרך ולהבנת השיר כולו.
"ציפור אחרונה של יום מעליו מזמרת: הזכור מה יפתה...הדרך".
בעצם שני המושגים הללו: יום ודרך, הינם המפתחות להבנת השיר, ועל כן מוטל עלינו, הקוראים, לבאר אותם ולהבין את היחס ביניהם.
הקשר הנראה הפשוט ביותר בין שני המושגים הללו הוא שדרך מורכבת מהרבה ימים. קשר זה הוא נכון אולם הוא איננו מספיק. לדעתי מושג היום בשיר עומד בסתירה לדרך ויש להבין מדוע. אמרנו שהדרך מורכבת מהרבה ימים. ניתן לחדד את ההגדרה הזו ולומר, שלפחות בשיר שלפנינו הדרך היא הרבה ימים. הדרך בהגדרתה היא ימים רבים ועל כן קשה להולך בה לחוש את היום האחד, הבודד, העומד לו בפני עצמו.
שני המושגים, הדרך והיום מרכיבים יחד את מושג הזמן. הדרך מתייחסת למושגי העבר והעתיד, היום הוא ההווה, הרגע. מה שגורם לאדם להיות בדרך או ביום הוא המבט שלו. מנקודת מבטו יכול האדם להיות בעבר ובעתיד, או לחילופין ברגע.
אם כן מדוע אמרתי קודם כי המושגים נמצאים בסתירה אחד לשני? לעניות דעתי הסיבה היא כדלהלן: העבר והעתיד הינם בעצם שני צדדים של אותו מטבע, שניהם מגדירים זמן ביחס לנקודה מסויימת במציאות, הנקודה בה נמצא האדם. הרגע, באופן פרדוקסלי משהו, הוא אמנם ממרכיבי הזמן אולם הוא נמצא בעצם בסתירה למושג הזמן משום שהוא אין סופי. הרגע מעולם לא מתחיל ולא נגמר, אין לו תיחום ועל כן לא ניתן להגדירו כזמן. אם כן המושגים אכן נמצאים בסתירה ועל כן ניתנת חשיבות עליונה להחלטת האדם על נקודת השקפתו, האם מסתכל הוא על העבר ולעבר העתיד או שמא הוא מביט על היום, על הרגע.
כיצד באה לידי ביטוי השקפה של דרך בעולמנו?
נגדיר זאת בצורה פשוטה יחסית: השקפה של דרך היא השקפה הרואה תכלית מסוימת בסופה ושואפת אליה כל הזמן. התכלית היא שמניעה את ההולך, והוא מצדו מסתכל כל הזמן ישר, קדימה, אל עבר מטרתו הנכספת.
נראה כי שני חלקי השיר מקבילים בהתאמה: הבית הראשון לשלישי והשני לרביעי. בבית הראשון מתוארים הנער, העלם והגבר כאשר הם מתייחסים לדרך כל אחד בדרכו. מושג הדרך כאן עדיין סתום ולכן בא הבית השלישי ומבארו: "אמרת יום רודף יום ולילה לילה...הלא אין כל חדש תחת השמש". יום רודף יום הוא בדיוק ההגדרה לדרך, ימים עוקבים כאשר כל המשמעות שלהם היא הדינמיקה, המעבר של יום אחד אל משנהו. אין משמעות ליום לבדו וכמובן שאין זכר ליום כמושג אין סופי. היום נתחם ע"י היום שלפניו ושלאחריו.
בבית השני חל מפנה דרמתי באורך חייו של הזקן. הזקן אשר בעצם מגיע אל סוף דרכו ויוצא לרגע מהדרך מביט סביבו ורואה דברים שלא ראה עד כה, הוא רואה לפתע את הרגע. בשלב הזה נמצא הזקן עדיין במבוכה לנוכח המראה המדהים והוא לא מגיב אליו כי אינו יודע כיצד. הפתרון למבוכה זו בא רק בבית השלישי שם, כמו בבית הראשון המציאות כופה עליו לראות בעין אחרת את סביבותיו והוא, לראשונה פותח את פיו ומבין: "כל יום חדש תחת השמש". הסתכלות זו היא ההיפך הגמור להסתכלות עד כה. פתאום כל יום הוא חדש, פתאום ליום יש משמעות.
והמשמעות הזו, במלא תפארתה, מתגלה לנו בחלקו האחרון של השיר.
הזקן מסתכל לשמיים למעלה ואל תוכו פנימה ומבקש ללמוד את סוד הרגע. והסוד הזה הוא סוד הדברים הקטנים, הפשוטים המרכיבים את מציאות חיינו המורכבים, המוטרפים. העלה והפרי, התחושות הקטנות, הרגעיות, את כל אלו רואה פתאום הזקן, מבין אותם על יופיים וחכמתם, ומודה. או שמא מבקש להודות, לברך לשיר ולהלל. חשוב לשים לב כי לפחות חלק מהדברים הללו עומדים בסתירה, לכאורה, לדרך התכליתית אותה ביקש כל ימיו. העלה הוא קמל, הכישלון גם הוא ישנו. אלו אינם דברים הנראים כמקדמים אותו לעבר מטרתו. ובכל זאת...
כמו שכבר הזכרנו הדרכים רבות הן, והזקן שלנו אמנם עומד בחלק ימיו האחרון, אולם יש "זקן" בכל דרך שהיא.
בכל מהלך חיינו אנו נעים קדימה, רואים תכלית, מבקשים להגיע אל קו הסיום של משימה מסויימת. תנועה זו היא חשובה ובלעדיה לא נתקדם אנחנו ולא יתקדם העולם, אולם בשטף ריצתנו אל עבר השלמות אל לנו לזנוח את הימים המרכיבים אותה, אל לנו לדלג מעל הרגעים. נעצור רגע ונביט סביבנו, נחוש את המציאות המקיפה אותנו, את העולם שברא לנו הקב"ה, בתוכנו וסביבנו, נחדש את ימינו לבל יהיו עלינו הרגל ונלמד, באופן החיובי, היוזם של המילה, לשיר את שירת העולם, שירתם של הרגעים הקטנים. אח"כ נמשיך בדרכנו...