על ההליכה

ספר בראשית הוא ספר של מסע ותנועה. כיוון המסע משתנה, בתחילה אל ארץ ישראל ואחר כך למצרים ושוב לארץ ישראל. אבל הנסיעה מתמשכת. ד"ר משה מאיר מנסה להבין את משמעותו של המסע המתמיד

על המשפט ועל המקום

הציווי של פרשת השבוע, לתת שופטים בשער העיר, יוצר זיקה בין המקום - העיר - ובין המשפט. קשר המאיר באור חדש את פרשת עגלה ערופה

על הראיה

בעקבות פרשת השבוע מנסה ד"ר משה מאיר להבין מה ההבין בין ´ראיית העין´ ל´השגת השכל´. וגם איך כל זה קשור להבחנה בין טוב ורע

על הדברים

על התנועה ועל המנוחה

מה המיוחד בפרשת "ויהי בנסוע הארון" שזכתה למעמד מיוחד של ספר שלם? ד"ר משה מאיר מנסה להבין את סודם של הפסוקים

על החירות

פרשת השבוע מכילה מגוון נושאים שונים, ד"ר משה מאיר מנסה להבין מהו חוט השני השזור בניהם

דבר תורה קצר לל''ג בעומר

על בניית ערכים

על הקרבן

עם פתיחת ספר ויקרא, ספר הקורבנות, מנסה ד"ר משה מאיר להבין מהי המשמעות של אותן הפרשיות לאחר חורבן בית המקדש

על ספירת בני אדם

מדוע אפשר לספור חפצים, כבשים, אך לא בני אדם? בעקבות פרשת השבוע מנסה ד"ר משה מאיר להבין מה מיוחד בבני אדם שדווקא אותם אסור למנות

על ההינחמות

בני ישראל אינם הולכים בדרך הקצרה לארת ישראל ובמקום זה שולח אותם א-לוהים בדרך הארוכה, ד"ר משה מאיר מעמיק בפרשת השבוע

לב כבד וחזק

אנו מוקפים בתדמיות והגדרות, המובילות אותנו לחשוב שלא כל האפשרויות פתוחות בפנינו, שאנחנו חייבים לבחור כך ולא אחרת. עיון בפרשת השבוע מגלה יחס אחר כלפי המציאות

חיים

התורה מלמדת אותנו כי יצר החיים גובר על יצר המוות, אפילו בשעת האבלות. ד"ר משה מאיר מנסה להבין מהי אותה ´חיות´ המופיעה בפרשת השבוע

בין העקוב למישור

בפרשת השבוע בוחר יעקב לשכל את ידיו ולהעניק את לגדולה דווקא לנכדו הצעיר. אך לא יעקב הוא עקום, אלא המציאות והטבע שנתנו את הבכורה למי שלא ראוי לה. פרשתנו מלמד כי מי שמתיישר על פי המציאות הוא למעשה מי שמתעקם על פיה

בין אנשים למלאכים

בכל אחד מאיתנו יש מלאכי אלוהים העולים ויורדים ומבלבלים את אישיותנו. רצונות הפוכים, תשוקות ופחדים מתרוצצים בכבישי תודעתנו נגד כיוון התנועה. ד"ר משה מאיר בעקבות פרשת השבוע

כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ - פרשת ויצא

["וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ” ](בראשית כ"ט, כ') ימים אחדים?? קצת מוזר, לא? שאנחנו כל כך מחכים שמשהו יגיע, כל רגע יכול להראות לנו נצח. אחת לכמה דקות אנחנו מסתכלים בשעון, מתוך מחשבה שבטח עברה כבר איזה שעה וחצי.. אז בלי לפקפק, נשמע קצת מוזר ששבע השנים השניות היו כימים אחדים בעיני יעקב... הרב אליהו לפיאן מביא על זה משל. נכנס אדם למסעדה, ולשאלת המלצר: 'מה אוהב אדוני?' עונה לו הסועד: 'אוהב אני דגים'. מיד, מזדרז המלצר לעבודתו להכין את המנה. אדם שלישי, יושב לו מן הצד, ולשמע הבקשה מצפה הוא לראות את המלצר חוזר עם אקווריום המלא בדגים נחמדים, וקערת אוכל בצד כדי להאכיל הדגים. 'אותו אוהב דגים, בוודאי ישמח להשתעשע בהם ולטפחם', חושב לעצמו. אבל, להפתעתו המלצר חוזר עם קערת דגים מבושלים ועסיסיים, ולתדהמתו של הצופה מן הצד, נועץ הסועד את סכינו ומזלגו בדגים , משסעם לחתיכות קטנות, מכניס לפה, לועס ובולע. ניגש אותו צופה לסועד ומטיח בפניו : 'ככה עושים לאהובים? לא יתכן שהנך אוהבם שאילו היית אוהבם, לא היית נוהג בהם כך. לא דגים אתה אוהב, כי אם את עצמך'. אדם שכל אהבתו היא אהבת עצמו, אדם שמחפש את 'מה מגיע לי' בכל רגע נתון, כל רגע שעובר בלי מילוי הרצונות והמאוויים שלו, בשבילו הוא באמת נדמה כנצח שלם. אבל יעקב אבינו, לא את עצמו אהב. "באהבתו אותה", כל אהבתו הייתה אהבה של נתינה, ובדיוק לכן היא הרגישה כמו ימים אחדים, כל יום היה בבחינת נתינה לרחל, ומאחר ובקשר אהבה זה ראה יעקב לנגד עיניו רק את רחל, ולא את עצמו, כל נתינה - רק חזקה את אהבתו והעבירה את זמנו בנעימים. בחסות הוליווד ושות', נדמה לנו שאהבה היא רגש סיפוק שמרגיש אדם שנמצא בחברת אהובו. לא נעים לומר, אבל הם חיים בסרט. זה פשוט לא כל כך נכון ובטח לא מספיק. עיקר האהבה היא תולדת הנתינה. ככל שאדם נותן יותר, משקיע יותר - כן גדילה אהבתו. אהבה היא לא רק רגש התפעמות שמגיע מאליו, אלא גם ובעיקר פרי של מאמץ, השקעה ונתינה. בימים בהם השיח הוא על זכויות הפרט, הפרסומות ממליצות לכל אחד ואחד לבדוק מה הזכויות שלו וכמה מגיע לו, בעולם כזה גובר יסוד התאווה ומחביא תחתיו את יסוד האהבה הטהורה שהפכה למצרך נדיר. את סודה של אהבה טהורה ואמיתית זו גילה לנו יעקב אבינו - וַיִּהְיוּ בְע