בעקבות בקשה להבהרת הדברים עבור מי שאינו בקיא בעולמה של הלכה:
כמובן שמעולם לא התירה התורה אונס אישה. דין "אשת יפת תואר" נועד לגרום לחייל לחזור מכוונתו לקחת את השבויה לאישה, על ידי סדרת פעולות שמצניעות את יופייה ומדגישות את אישיותה ואת צערה. אם לאחר כל התהליך עדיין רצונו לשאת אותה לאישה, הוא מחויב לעשות זאת על ידי חופה וקידושין.
בנוסף, כל מהות הדין הייתה לעדן את המצב בעולם המלחמות הברברי שהיה קיים אז, בו כל חייל היה רשאי לעשות בשבויו כרצונו, ומטרת הדין היא למנוע מהחייל לקחת את השבויה לאישה בסערת הקרב. ברור שבימינו שהעולם התקדם למדרגה של מוסריות שבה לא נושאים שבויות, ודאי שאין לקיים דין זה למעשה, מה גם שהוא מנוגד לחלוטין לערכי ולפקודות הצבא.
עם זאת, לאחר כל האמור לעיל נותרת עדיין השאלה כיצד התירה התורה נשיאת אישה שאינה יהודיה במסגרת מלחמה ולהלן התשובה המתייחסת לכך:
יש להבין כי מלחמות ישראל - הן מלחמות מצוה והן מלחמות הרשות - הינן מלחמות מצוה. בזה שונות הן משאר המלחמות המתנהלות באומות העולם, בינם לבין עצמם.
מאחר שמלחמה במהותה אינה ענין ליחיד אלא האומה בכללותה לוחמת, ישנם מצבים שאישיותו של הפרט "נמחקת" למען הכלל. וגם להיפך, יש ומסכנים יחידה גדולה למען הצלת הפרט כשהדבר נחוץ מטעמים מוראליים.
אחד הערכים החשובים והמכריעים במלחמה הוא שמירה על כושר הלחימה של הצבא. בשל כך, הירא ורך הלבב חוזר מעורכי המלחמה, כדי שלא יימס את לבב אחיו, ורגשותיו וצרכיו של היחיד נדחים לקרן זוית לממן הצלחת האומה במלחמה.
כשם שבמלחמה "נפרצים" גדרי ההסתכנות למען אחרים, כך גם "נפרצים" במלחמה גדרי הצניעות והכשרות. יין נסך שלא הותר בזמני שלום, הותר במלחמה, כדי לשמור על הרגשתם הטובה של הלוחמים. מאכלות אסורים הותרו במלחמה (ולשיטות אחדות גם כשיש מזון כשר), כדי לשמור על כושרם של הלוחמים, אף שבתנאי שלום הם אסורים.
כך גם דוחה המלחמה צדדים מסוימים של גילוי עריות. אף שהתחברות אל גויה הוא דבר חמור מאוד, אהוא הותר במלחמה (בתנאים שהוא הותר), מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים. ומאחר והצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עיני התורה, התירה התורה דברים שימי שגרה נאסרו, למען הצלחת הכלל במלחמה.