בחדרים תל-אביביים אפלוליים ואפופי ריחות ג'וינטים יושבים בימים אלו צעירים הנוטים לאנרכיזם וחושבים כיצד לייבא את המחאה-השחורה מארה"ב ארצה. הם לא ינוחו ולא ישקטו עד שחלונות החנויות ברחוב אבן גבירול ינופצו, וגם צעירי הצאן הישראליים יזכו לבזוז מכל הבא לידם (תיעוד התכתבויות של קבוצות מעין אלו בווטסאפ נחשף בשבוע שעבר בכלי תקשורת שונים).

לשיטתם, כללי המשחק הם פשוטים מאד. זה הכל שחור ולבן. אין שום אפור. פוליטיקת הזהויות מציבה סולם ברור ובהיר של טובים ורעים, ופשוט מבקשת להפוך אותו. לפרק את הסדר הישן. הלבנים מסמלים את הוותיקות, את ההצלחה הכלכלית ואת השליטה הפוליטית, והשחורים מסמלים את המשועבדים והמנוצלים, המודרים כלכלית ושלטונית.

המהפכה המבוקשת כאן לא עוסקת רק בתיקון של עוולות נוכחיות, אשר מן הסתם אכן קיימות. המוחים מבקשים גם לתקן ולשנות את העבר (ולכן משחיתים אנדרטאות לזכר גיבורי עבר לבנים, כמו צ'רציל לדוגמה), ובעיקר – הם מבקשים להרוס את הסדר הנוכחי מן היסוד, בלי קריאה מדוייקת מה צריך לקרות ביום שאחרי. "קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה, עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב... לִקְרַאת אוֹיַב הִכּוֹן לַקְרָב... עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה" קובע 'האינטרנציונל', המנון השמאל האגדי, המהווה קריאת כיוון לכל מחאת שמאל במאה וחמישים השנים האחרונות.

קריאות המהפכה הללו עוברות אבולוציה מהירה. שיח על זכויות לחלש הפך במהירות להשתקת זכות ה"חזק" לדבר. הזכות היחידה העומדת לו היא לכרוע על ברכיו בפני ה"חלש" ולהתנצל בפניו. תקינות פוליטית הפכה במהירות לשתלטנות מחשבתית שלא טוענת לזכות דיבור וביטוי לכל אלא לזכות ביטוי ודיבור רק למי שחושב את המחשבות ה"נכונות". לאחרים אסור לדבר. וכך מושתקים כל מי שחושב אחרת בנושאי אפליה, מהגרים, להט"ב, פמיניזם רדיקלי ועוד. ומה קורה אם אדם שחור יצליח, וייצא נגד הקהילה שלו? הוא יוקע כמובן מיידית ויסומן כבוגד ומשת"פ. כך קרה לשחורים שהתנגדו למחאה הרדיקלית, לפמיניסטיות שלא יישרו קו מוחלט עם הפמיניזם המטורלל, ללהט"בים שלא הסכימו לכל אג'נדה קיצונית של מובילי המאבקים. הם הפכו בין-רגע ל'בוגדים' ופשוט נדחקו החוצה מן המחנה.

******

מאבק הדעות הזה קיים ונוכח מאד בארצות הברית. ובהחלט כדאי להבין אותו, לעסוק בו וללמוד ממנו לקחים. אבל משהו אחד ממש לא כדאי לעשות: לנסות לייבא אותו ארצה.

כשאנחנו צופים ב'עוד ניפגש', סידרת הדוקו-ריאליטי החדשה של 'כאן' מתחדדת מאד ההבנה הברורה מה שונה בין המציאות שלנו כאן, בישראל, לבין המציאות בארה"ב. אנשים אחים אנחנו. מציאות החיים במדינת ישראל, מיום הקמתה ועד היום, היא מציאות פלאית וניסית עד מאד. "מגטאות ומחנות הגחנו, אל הביצות ואל הישימון הלכנו, מקצות ערב, מרוסיה ופולניה, הדלקנו אור גם בדימונה גם בדגניה..." כמאמר שיר השיירה הנפלא של עלי מוהר.

קיבוץ הגלויות של ישראל שונה מאד מקבוץ הגלויות של החלום האמריקאי. בארה"ב התאספו גלויות רבות – ילידים ואפרו-אמריקאיים, עם אירופאים ובהמשך גם סינים והודים וכמעט כל מדינה נוספת. אבל אין ביניהם כמעט שום משותף חוץ מהחלום האמריקאי. וכשזה מתנפץ לרסיסים, כשהמחלוקת בין הצדדים קשה וקיצונית כל כך – מלחמת אזרחים עלולה להתגלות ממש מעבר לפינה.

אבל המצב בישראל ממש לא זהה. ב'עוד ניפגש' בחרו להפגיש בני משפחה חרדים (חוזרים בתשובה) עם חילונים. אלו אנשים שיש ביניהם קרע משמעותי אבל יש ביניהם גם הרבה מעבר: עבר משותף ועתיד משותף. ואת שני אלו ההווה הקרוע לא יכול להשכיח. זה נכון כשאנחנו מדברים על פערים דתיים, אבל זה נכון גם בכל אחת מהסוגיות האחרות שמשסעות לעיתים את החברה הישראלית. לא אתפלא אם עונות נוספות של הדוקו-ריאליטי הזה יפגישו בין ימין לשמאל, בין עולים וותיקים, בין עדות שונות – ואלו אכן ייפגשו, יתחבקו, וישמחו לשוב ולחיות יחדיו. כי ככה זה אצל אחים. ואת העובדה הזו אסור לנו לשכוח.

ביום-יום עוסקת התקשורת בעיקר בהצגת הפערים וליבוי השנאה. אבל לי נראה שהמציאות הישראלית דומה הרבה יותר ל'עוד ניפגש' מאשר ל'יומן שישי', והישראלים רק מחכים להזדמנות לפגישה המחודשת הזו. הלוואי שהטלוויזיה הישראלית תיתן לנו הרבה יותר מזה, והרבה פחות מכל השאר.

 

נדב רט הינו כותב תוכן, יועץ ארגוני ותעסוקתי. חפשו בפייסבוק: וואלה, רעיון