בשעה טובה ומוצלחת עדכן משרד הבריאות את "ההנחיות לשגרה חדשה" המאפשרים לחזור להתפלל בבתי הכנסת:
"תפילה במבנה אפשרית תחת מגבלות: עד 50 איש, שמירת מרחק 2 מטרים בין מתפללים, עטיית מסכות ומינוי 'נאמן קורונה'". כמו כן פרסמה לשכת המנכ"ל שורה של הנחיות נוספות.
בתוך כך, הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו, בירך על המתווה שהושג ולפיו ייפתחו בתי הכנסת.
בהודעה שיצאה מטעמו נכתב כי "הרב הראשי מודה לראש הממשלה, לשר הבריאות, שר הפנים ולראש המל״ל, אשר החליטו באופן אחראי לפתוח את בתי הכנסת תוך הקפדה על הנחיות הריחוק, בכדי למנוע התפרצות מחודשת של נגיף הקורונה". עוד נכתב בהודעת הרב לאו כי "הרב הראשי קורא לכלל הציבור להקפיד על כבוד בית הכנסת ביתר שאת ולקיים את ההנחיות בקפדנות רבה, בכדי למנוע מצב בו יאלצו שוב לסגור את בתי הכנסת".
נראה לי כי בעת זו בה אנו חוזרים לבתי הכנסיות ובתי המדרשות, מחובתנו להסתכל מעבר להוראות הטכניות, גם אם הן חשובות ("ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"), ולהתבונן במה שמסתתר מאחורי השורות והמילים.
מרחק 2 מטרים בין המתפללים ("הקפדה על הנחיות הריחוק")- "סור מרע"- לצערנו דיבורים ושיחות (גם אם "בחידושי תורה") נהפכו לנפוצים ביותר בבתי הכנסת. בנוסף, נראה כי לעיתים, על יד מי מתיישבים בתפילה נהפך לעניין חשוב ביותר. ופתאום, באה ההנחיה לריחוק, כי אין אתה בא לשוחח עם חבריך או חברותיך. "עשה טוב"- הריחוק מהחבר או מהחברה בא להזכירך שלבית כנסת באים בראש ובראשונה כי את הקרבה אנו מחפשים לקב"ה, "ואני קרבת אלהים לי טוב". לא חשוב היכן אני יושב, לא חשוב לי שיהיה לי מקום ליד פלוני או אלמוני או אפילו מקום קבוע (ואם זה מה שחשוב לך, כנראה שמשהו התפספס ואולי עדיף שתתפלל במקום קבוע בבית שלך). כי המרחק החשוב היחידי זה המרחק שבין ליבי ושכלי לאבינו שבשמיים. ופה אין הנחיית ריחוק.
אבל יש להתייחס לריחוק במשמעות אחרת- "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך". מוטל עלינו בכל עת ועת להיות דוגמא ומופת לא רק עבור עצמנו, אלא גם עבור הסובבים אותנו ובראש וראשונה עבור ילדינו. אם ילדינו רואים שאנחנו מתייחסים ברצינות, אז הם גם מפנימים את זה וחלילה להיפך (והמבין יבין). אבל לא רק כלפי ילדינו מדובר אלא גם כלפי אותם מתפללים אשר אינם נמנים בין באי בתי הכנסת בקביעות ומגיעים "להתחזק". ביכולותינו לקרבם או חלילה להרחיקם על ידי הרצינות שלנו או בעקבות הזלזול שלנו. באמצעות קבלת פנים יפה ועל ידי החמימות שנפגין נוכל לזכות ולקרב עוד יהודים, על פני התייחסות לבית הכנסת כמועדון חברים סגור.
עד 50 איש- ייתכן שמתוך ההרגל אנו שוכחים איזו זכות יש לנו לשפוך שיח לפני הקב"ה, איזו זכות יש לנו להתפלל בציבור. "תפילת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים". איזו משמעות יש לענות "יהא שמה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא" ולכוון כמו שצריך בעניית אמן. אולי אנו טועים בתחושה כי יש מתפללים אחרים שאפשר לסמוך עליהם. כעת, עם ההגבלות אנו זוכים להיות בין אותם 50 איש שלהם הזכות וכמובן עם זאת- האחריות. על כל אחד ואחת מאתנו להרגיש ש"עלי תלוי הדבר". מי שמרגיש כאדם שזכה, לא מאחר ולא אורז את חפציו עם רגל וחצי בדלת כבר לקראת סוף התפילה. במתפלל ה-50 סוגרים את הכניסה... אין לי את ה"אפשרות" לאחר.
בנוסף לכך, אמת למדנו "ברב עם הדרת מלך" אך תפילה ללא הגבלת מספר המתפללים עלולה להביא לאוירה של מסיבה וכדומה.
יש להימנע מלחיצות ידיים או נגיעות כלשהן בין מתפללים- בלי להיכנס להבדלים בין הפסיקה האשכנזית לזו הספרדית ביחס לנשיקות בבית הכנסת, בוודאי שנשיקות וחיבוקים חברתיים תורמים לאוירה של מסיבה ולא של כובד ראש.
עטיית מסכות- עטיית מסכה מסמלת גם כן שאינני בא למפגש חברתי. יתרה מכך, לא החיצוניות חשובה כי אם הפנימיות. זה מסמל לנו שכל אחד ואחת במקומו, בפינה שלו, עם כל משאלות ליבו, עומד מול הקב"ה. מפגש אישי ואינטימי עם הקב"ה. הרי הקב"ה רואה ומבין ומביט מעבר למסכות שלנו, בוחן כליות ולב, ומתוך כך כולנו מצטרפים לעדה קדושה.
"וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ... וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה"- כתוצאה מהדיבור הישיר עם הקב"ה אנחנו צריכים להתמלא באור האלוקי אשר קרינתו חזקה ומאירה כל כך שיש לעטות מסווים.
"מינוי נאמן קורונה"- במילים אחרות "גבאי" אשר מתפקידו לוודא שבית הכנסת יהיה מקום של תפילה ועבודת הבורא במובן הפנימי ביותר. לא היינו מספיק ממושמעים לבדנו. גרמנו לכך שמאן דהוא, במקום להתמקד בתפילת עצמו צריך מידי פעם להעיר לנו. עתה משרד הבריאות מנחה למנות אחראי "נאמן קורונה", להזכיר לנו מה היה ומה יכול לשוב כאשר למעשה חובה על כל אחד ואחת מאיתנו להיות קודם לכל גבאי לעצמו/ה.
הקפדה על ניקיון- נזקקנו למגיפת הקורונה על מנת לקבל הוראה ממשרד הבריאות, כי לא הקפדנו די שעל בית הכנסת באופן סדיר להיות נקי ונאה לתפילה. כל אחד צריך להיות אחראי על עצמו ועל בני משפחתו. בית כנסת הוא לא מקום לערוך בו "פיקניק" עם ילדינו ואין זה ראוי שנאלצים להיזהר מלדרוך על שאריות במבה או טופי שהושלכו במהלך התפילה או משלולית של נוזל שנשפך מבקבוק ולא נוקה באופן מידי.
תפילה עם מתפללים מזדמנים, לא ניתן לקיים תפילה בתוך מבנה אלא בחוץ- למה הכוונה במתפללים מזדמנים? אולי, למי שאינו מרגיש את הצורך להיות שייך ושותף, מי שאינו מעוניין לתרום את חלקו. לא רוצה להתחייב, לא מעונין באחריות, בשותפות, או במחויבות כלשהי לכלל. "פרילנסר" בלועזית. אם כך, נאמר לו בוודאי לך תתפלל בחוץ. לא כעונש חס וחלילה, אלא בתור מוסר השכל.
להקפיד על כבוד בית הכנסת- במובן הפשוט ביותר זה כל מה שהוזכר לעיל ועוד יותר. פירושו להתייחס לתפילה בבית הכנסת כפי שהיית מתייחס למפגש עם אישיות רמת מעלה, לדוגמא: לראש ממשלה ראשי או לזה החליפי. בוודאי שלכבד אינו עולה בקנה אחד עם איחורים לתפילה, לשוחח עם ה"שכן", או להצטייד בחומר קריאה על מנת שלא יהיה משעמם. וזה כלל לא משנה אם מדובר בחופן דפי פרשת שבוע, שוטנשטיין לדף יומי, נתיבות שלום, או פרשת השבוע של הרב זקס.
מסיים הרב הראשי בקריאתו לציבור ש"יש לקיים את ההנחיות בקפדנות רבה, בכדי למנוע מצב בו יאלצו שוב לסגור את בתי הכנסת".
ידוע לכולנו "שאין אדם נוקף אצבע למטה עד אשר גוזרים עליו מלמעלה". יאלצו- הקב"ה הרחיק אותנו מבתי הכנסת- מ"מקדשי המעט". העביר לנו מסר של קריאת התעוררות, לאיך הנהלנו והתנהלנו, כאומר- בכך אינני מעוניין.
"עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה"- אמת, שמחים אנחנו לבוא לעבודת הבורא- ומחוייבים אנחנו שכך נרגיש! אך צריכים אנו לזכור תמיד שאנו מגיעים לעבודת ה' ובאים לפניו, וכל זה בעבורנו ולא בעבורו.
עלינו ללמוד ולהפיק את הלקחים בעד עצמינו ובעד הציבור כולו.
טרם פתיחת שערי בית הכנסת מתפרסמות הוראות איך להוציא, להכניס, לנשק ישירות או דרך האויר את ספרי התורה, איך להעלות לתורה ועוד, וכל זה אכן חשוב על מנת שבע"ה נתגבר על נגיף הקורונה. אך הלואי שבאותה מידה היו יוצאות גם הנחיות כיצד נחזור לבית הכנסת ונתגבר על מחלת הקורונה במובן הרוחני "ויתנו לך כתר מלוכה!" שנזכה!
ד"ר ברוך קפלן, מייסד ומנהיג קהילת "לכו נרננה" (מניין בי"כ "קרליבך") בגבעת שמואל