(יז) וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת: (יח) וְאֵת כָּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְגֻלְגְּלֹתָם: (יט) כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וַיִּפְקְדֵם בְּמִדְבַּר סִינָי: (פרק א)
הביטוי "וַיִּפְקְדֵם בְּמִדְבַּר סִינָי" נראה מיותר לחלוטין; מה מוסיף ביטוי זה על הפסוקים הקודמים לו המתארים את ביצוע הציווי על המפקד? כמו כן הצורך לציין את מקום המפקד אינו נחוץ לאור הפסוק הפותח את הפרשה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:
ואם כן, מה ביטוי זה בא ללמדנו באיזכורו הנוסף.
לפני שמשיב הרמב"ן על שאלה זו, הוא מעיר את תשומת לבנו לתאריך של ציווי המפקד שבתחילת הפרשה ולתאריך של קיום ציווי זה. התאריך של הציווי בתחילת הפרשה הוא: "בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", ותאריך קיום הציווי בפסוק יח אף הוא: "בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי"; כלומר ביום שנצטווה משה רבנו, בו ביום הוא קיים את הציווי. משה רבנו לא המתין אפילו יום אחד בכדי להכין את המערכת המורכבת של המפקד. הצטווה וקיים בו ביום.
אמנם, בשל מורכבותו של המפקד לא הסתיים המפקד באותו יום; לאור זה מבאר הרמב"ן את הצורך לציין "וַיִּפְקְדֵם בְּמִדְבַּר סִינָי", ונעיין בדבריו:
"ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש השני - יזכיר זריזות משה רבינו במצות השם, כי ביום הדבור לקח את הנשיאים והקהיל כל העדה והתחיל לפקוד אותם. אבל לא נשלם המנין ביום אחד, ולכך חזר ואמר 'ויפקדם במדבר סיני', להודיע שהיה במקום ההוא המנין, לא ביום ההוא".
כבר ביום הציווי התחיל משה בקיומו, אך בשל מורכבותו ודאי שלא סיימו בו ביום. לכן הדגישה התורה "וַיִּפְקְדֵם בְּמִדְבַּר סִינָי", ההתחלה היתה מיד אך כל התהליך הארוך של המפקד היה בתקופה שלאחר מכן "במדבר סיני". לא את מקום המפקד רצתה התורה להודיענו (שהרי פרט זה ידוע מתחילת הפרשה), אלא רצתה להדגיש שאמנם תחילת המפקד היה "בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי" (ביום הציווי) אך ברור שלא כל שלביו, המשך התהליך היה "במדבר סיני" לאורך זמן.
יתכן שכוונת הדברים היא, שלמדנו מכאן את "זריזות משה רבינו במצות השם", לא בזה שקיים את הציווי בו ביום, אלא בזה שהחל לקיים את הציווי בו ביום. אכן מעלה גדולה היא בקיום ציווי ה' מיד, אך מעלה גדולה הימנה היא התחלת קיום הציווי מתוך ידיעה ברורה שהשלמת הקיום תארך זמן רב. ידיעה זו עלולה לעורר את האדם למחשבה שאין כל טעם בזריזות אם ממילא לא יושלם קיום הציווי בזמן הקרוב; אך משה רבנו מלמדנו שאין כל משמעות למועד השלמת הציווי, ויש להזדרז בקיום ציווי ה' בין אם תהיה השלמתו באותו יום ובין אם תהיה לאחר זמן.