את החובה מהתורה לספור ארבעים ותשע יום בין פסח לשבועות, מלווה 'קוד סודי' של תיקון המידות מיום ליום. כל שבוע מאופיין במידה אחרת משבע המידות וכל יום בשבוע מהווה צירוף אחר של המידות זו בזו. אנו נכנסים כעת לשבוע של ספירת ההוד. הוא יתחיל ב'חסד שבהוד' ימשיך ל'גבורה שבהוד' עד לחתימת השבוע ב'מלכות שבהוד' ואז נעבור לספירת היסוד.

מה המשמעות של שבע המידות הללו, כיצד זה אמור להשפיע על עבודת ה' שלנו וכיצד זה קשור לימי ספירת העומר?

הספרה שבע ידועה לנו מבריאת העולם בשבע ימים. בכל יום נברא 'כוח' נוסף בעולם, סוג נוסף של 'הבעה אלוקית'. ביום הראשון נברא האור, כוח ההשפעה והחסד. כוח האור הזה קיים בנו ובעולם,  הוא 'דוחף' אותנו להאיר לכל. ביום השני נוצרה הפרדה בין המים העליונים והתחתונים, אבחנה הזו יוצרת בידול והגדרה עצמית. ההגדרה העצמית שלנו מכריזה על הגבול בין "אתה" ובין "אני", ולכך שלא אתן למה שיש בי להיפגע מחמתך. הדחף הזה להיזהר, להרחיק ולדחות מה שלא מתאים לי, זה כוח הגבורה הפועם בנו והוא גם שומר עלינו כמו מערכת חיסונית. ביום השלישי המים התחתונים ניקוו למקום אחד ואפשרו ליבשה להתגלות. הכוח המאפשר, המרחם, שהתגלה בעולם אפשר גם את הצמיחה, את התהליך. זו מידת הרחמים או התפארת שמגלה בנו את היופי הגנוז. מידה זו  ממצעת בין החסד והגבורה לכן ביום השלישי נאמר 'פעמיים כי טוב'. רק ביום השביעי במבט של שבת, ניתן לראות את המכלול של הכוחות כולם, ההרמוניה ביניהם והמשמעות של הבריאה כולה.

בהמשך ספר בראשית אנו פוגשים שוב את המספר שבע. בסוף פרשת וישב מביאה התורה רשימה של שבעה מלכים מבני אדום שמלכו "לפני מלוך מלך לבני ישראל". כל אחד מהם מוזכר בשמו ולחלק מהם מוצמדים אירועים מוזרים שקשה להבין את משמעותם, "הוא מצא את הימים במדבר" ועוד.  על דרך הסוד המלכים הללו מקבילים לאותם שבע הכוחות בהם נברא העולם, "שבע הספירות" אבל כל אחד מהם הביא את הכוח הזה בדרך של 'תוהו' ובלבול. לכן על ששת המלכים הראשונים נאמר שהם מתו, משום שהיו תוהו וחורבן. המשמעות של כוחות התוהו היא שזה מצב לא מאוזן. חישבו למשל על עולם שכולו גבורה – ביקורת, טינה וטענה. אמנם יש פה עוצמה גדולה של גבורה אך לעולם כזה אין קיום. רק עולם שבו יהיו 'אורות דתוהו בכלים דתיקון' ישרוד. רק עולם שבו כל כוח ידע שלא בו נמצאת כל האמת והוא מוכן לעמוד מול הכוח שמאזן אותו בענווה ולשפר את עצמו, רק הוא יוכל להיות מאוזן ולהתקיים. זהו העולם אותו מנהיגים ישראל ב'אורות דתוהו בכלים דתיקון'.

הסוד של הענווה של ישראל הוא האמונה בה'. רק מי שיודע שה' אחד, יודע שהאמת גדולה ממנו והיא לא רק אצלו. גם אם אני בטוח שזה מה שה' רוצה ממני, אני לא רואה אותו, אני לא רואה הכל. עולם התיקון בנוי על זוגיות, בנוי מהקשבה והליכה משותפת. רק מי שמלא אמונה יוכל לחיות בזוגיות מכבדת באמת, יוכל להיות בעל ענווה.

אם כן, ימי הספירה הם ימים שמתחילים בפסח, שיא האמונה בה' המוציא אותנו, עם של עבדים מארץ מצרים. מכאן אנו מתחילים לראות כל יום, חלק ממסע. רק חלק. כל שבוע מגלה צד אחד וכל יום מגלה זווית אחת מאותו צד. ספירת הימים מדגישה כל יום לפי המספר שלו. מספר שניצב לקראת מה שיעלה מתוך מכלול הימים. רק מי שיעמוד כך מול עצמו יוכל לפתח 'זוגיות' עם ה' דרך התורה. זוגיות שיש בה הקשבה וענווה זוגיות של שותפות הדדית.

ועוד מילה לגבי התקופה המיוחדת שלנו השנה. הקב"ה הפעיל השנה מנגנון מיוחד, מנגנון של פעם בדורות. לפחות שלושה שבועות בלי בתי כנסת, בלי ביקורים משפחתיים ויציאה מהבית. ישיבות ותלמודי תורה סגורים כבר חודש וחצי. מיליון אנשים בלי פרנסה מסודרת, אין טיסות ממדינה למדינה. ראו איך נראית הייתה ירושלים בחול המועד האחרון, איך הייתה הארץ שוממה ביום העצמאות ואיך ייראה ל"ג בעומר במירון. העולם עובר משהו דרסטי. מה יצא מכאן, האם ילחצו על 'כפתור ההפעלה' של מצב השגרה והכול יחזור להתרוצץ כמו שבתחילה? לא יכול להיות. משהו בפנים חייב להשתנות. משהו בתודעה הפנימית של האנושות. לא חייבים למהר להסיק מסקנות אבל נכון לעמוד בציפייה לקראת מציאות מבורכת יותר, גאולית יותר. לצפות לגאולה זה להאמין שאתה ממש לא שלם ולהאמין שלקב"ה יש עוד הרבה טוב לתת לנו. כמה נפלא.
 

הרב אייל יעקבוביץ ראש ישיבת ההסדר צפת