יותר ממפלגה פוליטית, הזהות הדתית לאומית זקוקה היום לתנועה. לאו דוקא עם מנהלים ומשרדים רשמיים, אלא במובנה הבסיסי ביותר – זהות ציבורית מבוררת שיודעת מה המטרות שמגדירות אותה ומה עליה לעשות כדי להוציא אותה אל הפועל כקיבוץ אנושי מובחן.
השאלה אם בכלל ישנה כיום זהות דתית לאומית או במובנה הפוליטי "ציונות דתית", נשאלה פעם בלחישה וכיום היא נשמעת כבר בקול רם.
הציונות כמו שהכרנו התממשה. המנוע האדיר שהביא ארצה מיליוני יהודים ושעורר בהם אנרגיות כמעט על-טבעיות לפעול לטובת כלל ישראל, אינו המנוע הנחוץ לנו כעת. אם ניתן לבנות את הארץ ממניעים כלכליים ואם שוק הנדל"ן דוחף את בניינה, הרי זה טוב מאוד ואין צורך לערבב מושגים רוחניים במה שמתנהל מכוחו של השוק.
אין לנו אפשרות לברוח
הקמנו ישיבות ואולפנות בכל מקום וגם המשימה הזו מיצתה את עצמה לעת הזאת. עוד יבואו ימים וישיבותינו יתמלאו בהמון אדם שישוב לאלוקיו ונהיה חייבים לבנות מוסדות נוספים, אבל לעת עתה נראה שעשינו מה שנדרש.
אנחנו יכולים להתכנס בעצמנו ולדמיין שסיפור החיים שלנו הוא ביסודו של דבר ובסופו – פרטי. ואז נתעסק בעצמנו ונבנה את מידותינו ואת תורתנו ואת פרנסתנו ונלך לטישים של חצרות החסידים וניקח מהם קצת אידישקייט ומעט שיריים כדי להרטיב את נפשנו הצמאה.
אבל בסוף אין לנו אפשרות לברוח מן התפקיד שאליו נקלענו. אנחנו לא חרדים ולא חילוניים ויש לנו איזו זהות יחודית שלא תבוא לבוא לידי ביטוי אם לא על ידינו. כמו יונה הנביא הבורח משליחותו ונבלע על ידי הלויתן, גם אנחנו נבלעים על ידי כוחות גדולים מאתנו, וכיונה ששכב בבטן הדג שלשה ימים עד שהתעורר להתפלל, גם אנחנו נבלעים ושותקים בהכנעה, אבל הפריצה הגדולה שלנו ודאי בוא תבוא.
ישנם רגעים שבהם אנחנו מתעוררים כציבור ומספרים סיפור אחר. ימי הזיכרון וימי העצמאות וחברינו הקדושים המוטלים בבתי הקברות, מספרים סיפור אחר ויש לנו כבוד עמוק אליהם ואל מי שאנחנו. אבל בחוץ כאשר אנחנו נדרשים לתת מענה לחיים הרגילים – איננו מוצאים בעצמנו יתרון כציבור וחוזרים להתכנסות פרטית או קהילתית.
חוט שידרה לאומי?
אם מותר להכליל את הישות האנושית העצומה – הציונות הדתית, אולי נוכל לראות אותה כחוט שדרה, כי היא הכוח המתווך בין המוח; התורה ובין כל קצוות הגוף. היא זו האמונה על החיבור המחיה של התורה הגדולה לחיים עצמם. וכיון שהיא מעוניינת בכל צדדי החיים, לעיתים היא שוכחת את המוקד- את נקודת העומק של חייה. והיא הולכת ומתכופפת וכשעמוד השידרה כפוף, הגוף כולו סובל.
איך זוקפים את הגו? איך יוצרים תנועת חיים שתסחרר את האנרגיה הגדולה האצורה בציבור הזה שהוכיח אלפי פעמים את מסירות נפשו ואהבתו לעם ישראל?
להפסיק עם השטויות
בתחילת השבוע הסתלק לבית עולמו בשיבה טובה הפרופ' שלמה אקשטין ז"ל. הוא אביו של בן דודי הרב איתן אקשטין, מייסד רטורנו, מרכז הגמילה הידוע. אקשטין שהיה כלכלן בעל שם עולמי שיעץ לממשלות ולמנהיגי מדינות, היה גם איש ירא שמים צדיק ועניו בצורה יוצאת דופן. כאשר יצא לפנסיה אחר קריירה מפוארת כנשיא אוניברסיטת בר אילן, הצטרף לעזרת בנו ברטורנו ושימש כנשיא. באחד האירועים שיזמו קם פרופ' אקשטין לדבר ואמר: "בני איתן אמר לי - אבא תפסיק עם השטויות של האקדמיה ובוא לעזור ליהודים...! והסכמתי איתו והנה אני כאן". אקשטין שלא היה איש בית מדרש, שם לנגד עיניו מנערותו את אחריותו כלפי עם ישראל. היה מרגש לפגוש בניחום האבלים את חניכיו מלפני שבעים שנה שעליהם השפיע לעלות ארצה ולחיות חיים יהודיים שלמים וכך השתנו חייהם וחיי ילדיהם לנצח.
יש לנו גוון מיוחד ביהדות והוא נדרש מאוד בימים האלה. הרי אנחנו מצויים בכל מרחב העשיה האפשריים ואם רק היינו מתעוררים להבין שיש לנו יכולת להשפיע ולעורר יהודים להתחבר לזהותם, היינו יכולים לחולל שינוי של ממש.
השינוי הוא קודם כל עבורנו, כי הוא מחייב אותנו לחבר שוב את התורה הגדולה אל החיים. הוא היה מחייב אותנו להכשיר את עצמנו לתרגם את התורה "בלב אמיץ ובעזרת ד'", לשאלות החיים שאיתם הציבור הישראלי מתמודד. והוא מתמודד עם שאלות חיים גדולות אבל לא פחות מכך עם החיים עצמם – עם שאלות של יוקר מחיה, עם חינוך לא שויוני, עם תשלומי פעוטונים לא הגיוניים ושלל נושאים שאולי לא יושבים על המשבצת האידאולוגית הגבוהה, אבל הם החיים עצמם וראוי שיתיחסו אליהם בכבוד.
ישנם סימנים טובים שמשהו מתעורר בשטח. המשהו הזה אינו מונהג על ידי מישהו מסוים ואין לו מטה ומשרדים ותקציבים, אבל הוא התחלה של התעוררות שתהפוך לדליקה גדולה. צריכים "להפסיק עם השטויות ולהתחיל לעזור ליהודים"...
הרב אהרון אגל-טל, יו"ר אח"י-אסטרטגיה חינוכית יהודית