כשאני מעבירה סדנאות לקראת חנוכה, אני מנצלת את ההזדמנות לדבר על נושא חשוב הקשור לחג: תרבות הגוף היהודית מול תרבות הגוף היוונית וההתייוונות של ימינו.
האם יש בכלל דבר כזה "תרבות גוף יהודית"?
תרבות הגוף הייתה אחד המאפיינים הבולטים של החברה והתרבות שהתפתחו ביוון העתיקה, והיה לה קשר עמוק למגוון רחב של תחומי החיים אז: לפולחן, למשטר המדיני, למבנה החברה, לפילוסופיה ולאמנות.
לוקיאנוס, סופר ופילוסוף יווני מהמאה ה-2 כתב בחיבורו "על הגימנסטיקה", כי "אנו שמים לב בעיקר לכך, שאזרחינו יהיו מוכשרים בגופם, חזקים ברוחם, ובנויים לתפארת. מכיוון שהננו משוכנעים, כי רק על ידי כך יהיו מסוגלים בימי שלום לנהל את ענייני הכלל וכן את ענייני הפרט על הצד הטוב ביותר. ובימי מלחמה - להגן ולשמור על חופש המדינה ואושרה" (ויקיפדיה).
יש הרבה דמיון בין תפיסת הגוף בתרבות יוון, כפי שבאה לידי ביטוי בתיאור הזה של לוקיאנוס, לבין תפיסת הגוף ביהדות שבאה לידי ביטוי באמרות חז"ל, כגון: "נפש בריאה בגוף בריא", או "חביב אדם שנברא בצלם".
בתרבות יוון הגוף הוא דבר נעלה ונשגב, אפילו מקודש, וגם ביהדות יש התייחסות מיוחדת לקדושת האדם שנברא בצלם אלוקים, ואפילו לגופה שלו (יש איסורים לבזות את המת).
אבל יש הבדל מהותי ביותר, תהומי, בין תרבות הגוף של יוון להסתכלות היהודית על גוף האדם.
בתרבות יוון הגוף הוא מטרה, ובתרבות היהודית הוא כלי.
ביוון העתיקה סגדו לגוף האנושי; כמו בבתי המרחץ הרומאיים שאנו מכירים מתקופה מאוחרת יותר, היוונים בילו את מיטב זמנם ומרצם בטיפוח אינסופי של עורם וגופם.
מי שאיתרע מזלו להיוולד עם גוף פגום שלא עמד בסטנדרטים, היה נזרק מהחברה בזילזול ואף מוצא להורג (ספרטה). כשהגוף הופך למטרה ואין בילתו, התוצאות איומות ונוראות.
גם ביהדות יש דגש על חשיבות הגוף ובריאותו, אבל לא כמטרה, אלא כאמצעי. יש לגוף חשיבות עליונה, ככלי בעבודת השם (במובן הכי רחב של המושג). עבודת הגוף נעשית באופן אינדיבידואלי, כל אחד ממקומו, כל אחד והעבודה הייחודית לו. אין גוף נעלה ונשגב יותר מגוף אחר. אין דבר כזה שאדם מופלה לרעה, קל וחומר נידון למוות, רק משום שהוא נמוך/ שמן מדיי, או מפני שיש לו נכות מסויימת.
על פי היהדות כל אדם נברא בצלם, ולכל אדם יש שליחות בעולם הזה.
כשאני מספרת על ההבדלים הללו בסדנאות לתלמידות, אני שואלת אותן:
איפה ניתן לראות, אם כן, התייוונות בימינו? איפה לדעתכן הגוף הופך להיות מטרה? לרוב הן כבר יודעות את התשובה. בשלטי חוצות, בעיתונים, באינסטגרם, בפרסומות. בתרבות המערבית שקובעת מהו מראה יפה, שאישה יפה צריכה להיות רק עם שיער כזה וגוף עם קריטריונים כאלה בלבד.
תרבות בה כל דבר ששונה מאידיאל היופי שהיא קבעה הוא פסול או פגום, היא תרבות מתייוונת. מנוונת. מסוכנת.
תרבות ששוללת גיוון ושוני ומציגה מודל יופי מצמצם זו תרבות חולה ופסולה.
אני שואלת את הבנות:
אילו סכנות יש בתרבות כזו? כולן יודעות לענות: הפרעות אכילה, אנורקסיה, דיכאון. ניתוחים פלסטיים שלא נגמרים ולפעמים מביאים לסכנת חיים. חולי אינסופי.
זוהי תרבות זרה. זו אינה התרבות שלנו. ומהי תרבות גוף יהודית, אני שואלת אותן?
לדעת למצוא ולראות את היופי שבכל אחד ואחת, לראות את היופי שבגיוון ובשוני. לשמוח בגוף שלי.
לטפח את הגוף שיהיה בריא וחזק, במידה. טיפוח זה דבר חשוב, אבל זה לא העיקר. יש מטרה נעלה, והוא אמצעי שמשמש אותה.
ויש גם קשר לריקודי בטן: מה יותר יהודי מריקוד נשי מרפא שמתאים לאישה בכל מבנה גוף ובכל שלב בחייה?
מחול מכיל, שמאפשר לכל אישה להתחבר לגוף שלה, ולא מפלה לרעה אף אחת.
שנזכה לטפח תרבות גוף יהודית מרפאת ומעצימה, ולמגר מתוכנו את ההתייוונות המנוונת, שחיה ובועטת בקרבנו גם אלפי שנים לאחר עידן מתתיהו וקריאתו האלמותית: מי לה' אליי!
חנוכה שמח.
ליצירת קשר, חפשו בפייסבוק "חני כהן יהונתן"