מי יגלה עפר מעיניך מורינו ורבינו הרב נריה

יום י"ט כסלו שהתקבל כחגם של חסידי חב"ד ואולי גם כחגה של תנועת החסידות כולה, הוא יום פטירתך. ולא בכדי. את החזון אותה הציבה לנגד עיניה תנועת החסידות, המקום והערך של כל יהודי ולו הפשוט ביותר – הפכת למשל לכלל ישראל, ופעלת כל ימיך לשם כך.

י"ט כסלו - בין כלל ופרט

סיפור חסידי הידוע מספר על אדמו"ר הזקן ששמע קול בכי של תינוק, נכדו, וירד מהקומה העליונה בה למד להרגיע את הילד, וכשראה את אביו של התינוק שקוע בלימודו עד כדי שבכי התינוק לא הגיע לאוזניו נזף בו ואמר שלא יכול להיות שהדבקות בלימוד תגרום לכך שהלומד לא ישמע בכי של תינוק יהודי.

את הסיפור הזה יישם הרב נריה זצ"ל בחייו ממש. אך לא רק ברובד הפרטי, הפרסונאלי, הדואג לאיש היהודי בפרטיותו, אלא כדאגה ממשית לאומה בכללה מתוך הבנה כי "חייב אדם להיות ערב לעמו". קול הבכי הזה, היה עבורו קול זעקתו האילם של הנוער והחולשה הרוחנית שאחזה בו אותה התקופה, וכפי שהיטיב להתבטא מספר שנים קודם להקמת הישיבה בכפר הרואה הרב מיימון:  "מרגישים אנו כי איזה עיקר חסר מן הספר, חסרה איזו רוחניות מרוממת ומאצילה, חסר ניצוץ י-ה, אור פנימי, חסרה קדושה!" (הרב מיימון, לשעה ולדור, עמ' של"ג). למשימה הזאת התגייס הרב נריה בהקמת הישיבה שהייתה גורם משמעותי בהתוויית פניה של הציונות הדתית כולה.

 אין סוף סיפורים סופרו על הדרך בה פעל הרב נריה והעקרונות שהנחו את דרכו, אך סיפור אחד קטן על השביל אל הישיבה, ממחיש יותר מכל את תמצית כוחו. סיפר הרב יעקב פישר, אז ר"מ בישיבה: "סמוך היה בית הרמי“ם הישן בו גרנו, אל השביל העולה אל השיבה וצופה אליו. זה השביל עליו היה גם הרב עושה דרכו לישיבה וממנה, והשביל- מרובד מחטי אורן שנשרו מעצי החורשה הסמוכה. הרב צועד, ואצילות צעידתו נמרצת, לפתע מתכופף, מרים עלה אחד- מחט קטנה של אורן- נושאה בכפו כאשר ישא האומן את היונק, ומניחה אחר כבוד במיכל האשפה. כך בכל פעם מחדש- מחט אחת מתוך הרבבות הרבות שעל השביל הוא מרים ומפנה. ראיתי, ויהי זה לפלא.. יום אחד אזרתי עוז ושאלתיו לפשר העניין. והוא כמו חיכה כל ימיו רק לזו השאלה, נתחייך חיוכו הטוב והכובש וענה לי מינה וביה: ”ר‘ יעקב, המחט האחת הזו שוב לא תהיה עוד על השביל“... או אז ממשיך הרב פישר, "נתברר לי הכל למפרע, וכברק נחשף לעיני סוד עוצמתו של האיש. עוד עלה ועוד אחד, מחט ועוד מחט, עוד מילה ועוד אחת- ותורה גדולה נרקמת. עוד תלמיד ועוד אחד, עוד ישיבה ועוד אולפנא, עוד נדבך ועוד קומה- ובניין גדול של אור, להבה גדולה של חום- מכוח נר קטן של אמונה גדולה."

 קדושה ביקש הרב נריה, קודש קודשים, קדושת עם ישראל, קדושת אהבת ישראל. אך לא קדושה מרחפת בשמים מעל, אלא קדושה הנוכחת כאן בארץ, גם לא קדושה פרטית, פרסונלית הממוקדת בדאגתה לאדם הפרטי בלבד, אלא הצבת חזון העמל לתקן עולם במלכות ש-די והבנה כי הדרך לכך טמונה בדאגה לעולמו של כל אחד מישראל.