לפעמים קל יותר להתבונן על תמונת המאקרו. נוכל לדבר שעות על 'גיל ההתבגרות' של האומה הישראלית. דור החלוצים אץ קדימה עם האינטואיציות הבריאות של גיל הילדות, ועסק בבניין הפיזי של הארץ. ואז מגיע דור שמבקש דעה, כבר מחובר פחות לאינטואיציות, וכעת נמצא בהתגבשות של זהות. זהו דור עוצמתי, גבוה, דורו של משיח. אז למה כל כך קשה במיקרו להתבונן בדיוק באותו מבט על הנער המתבגר שלנו, שחולק איתנו את אותה קורת גג?
זה סיפור של אחריות הורית. וזה מורכב. כמה נוכל לשאת על כתפינו? כל ילד ועקומת הגדילה שלו, הגופנית והרוחנית, וכך גם התפתחותו... בדיוק כמו עצי הגפנים שבכרמנו.
בשנות הילדות שלהם אנחנו אכן נושאים על כתפינו את האחריות לשלומם הפיזי של הילדים שלנו. דוגמא טובה לכך הם החיסונים. התפתחות החיסונים היא אחד מההישגים הרפואיים המשמעותיים ביותר. הם הצליחו להכריע את אימת הפוליו, הטטנוס, הדיפתריה, החצבת, האדמת ועוד. אולם בעידן האינטרנט, כשהמקלדת סובלת הכול, נולדים פורומים של הורים שמחליטים לא לחסן. ההורים האלו מסכנים את כלל האוכלוסייה בהתפרצות מחודשת של מגיפות, לא רק את ילדיהם הם מסכנים. אך כל הסבר הגיוני נתקל בקיר.
ישנם מקומות בארה"ב, למשל, בהם מחייבים הורים להראות את פנקס החיסונים של הילד בהרשמתו לביה"ס. בצרפת ישנם מקומות שמונעים קצבת ילדים מהורים שלא חיסנו את ילדיהם. גם בארץ התקבלה בזמנו החלטה להקטין קצבת ילדים למי שלא מחסן את ילדו, אך הדבר טרם מיושם.
לאחרונה, בבריטניה, חלה התפרצות מחודשת של המחלות חצבת ושנית, מחלות מסוכנות שכמעט ולא נצפו בארבעים השנים האחרונות, וזאת עקב שיעורי התחסנות נמוכים בקרב הורים צעירים. הרופאים הצעירים לא ראו חולה שנית בעשורים האחרונים, לאחר שכמעט והוכחדה המחלה, וכעת קבלו 'הזדמנות פז' לחוות וללמוד על מאפייני המחלות והטיפול בהן.
אין הדבר דומה לחיסון HPV- זאת ליגה אחרת. יש שם פן חינוכי- ערכי- חברתי ויש אג'נדה שמובילה אותה. מדובר על בנים ובנות בגלאי חטיבת הביניים, ולא על ילדים קטנים חסרי ישע.
מגיפות מפחידות. את כולם, חוץ אולי מהזיהומולוגים. בימי העלייה הברוכה לפני כשלושים שנה, הופיעו בבתי החולים בארץ מאושפזים עם מחלות וירליות וחיידקיות שאבד זכרם, בזכות הרפואה המודרנית, החיסונים והטיפול האנטיביוטי. אין מילים כדי לתאר את המבט הנוסטלגי, ואת הברק בעיניים של רופא ילדים בכיר, מומחה במחלות זיהומיות, כשפגש סוף סוף את האורגניזמים שאת סגולותיהם הכיר אך מהספרים. כשהמעבדה הודיעה על צמיחה בתרבית של אחת מהצרות האלו, הוא ספק את ידיו בסיפוק, ונדמה היה שאין מאושר ממנו בכל העולם האקדמי והקליני. כך זה אצל זיהומולוגים...נוסטלגיה מתוקה.
אבל אנחנו, האנשים הפשוטים, מבקשים לראות מרחב ציבורי בריא ושמח, וזאת אחריותנו לפעול עם אל, עם החכמה האנושית, מבחינת 'וכבשוה', ולא לחרוג מנהלים רפואיים כלל עולמיים. רצון נוסטלגי לחזור אחורה לתקופת ה'אין' איננו תואם את רצון ה', ולא את ההיגיון הבריא.
נוסטלגיה רפואית עבורי היא סטטוסקופ העץ הגדול שהיה מונח על בטן הריונית כדי לשמוע את קול ליבו של העובר. הדבר משול לחיפוש אסימונים ועמידה בתור לטלפון הציבורי, במבואה של חדר הלידה במהלך תורנות לילה ארוכה, כדי לנסות ולשמוע גם צליל מרוחק יותר- צליל של בית...
הרי דברנו על אחריות הורית...