מעשה בגבאי מסור וירא שמים בקהילה קדושה בירושלים המעטירה, אשר בשבת קודם ראש השנה, שבת פרשת ניצבים, הכין כדבעי מבעוד מועד את רשימת שמות העולים לתורה ושמות אבותיהם.
ויהי לאחר הוצאת ספר התורה, ויתייצב הגבאי על עומדו ועל מכונו על יד הבימה, ולצידו עמד הקורא בתורה, אדם ירא שמים בתכלית, בקי ומופלג בכל חדרי וענפי התורה, התלמוד, ספרי ההלכה והפוסקים הראשונים והאחרונים, וכן שלם היה במידותיו. ויקרא הגבאי לעולים לתורה על פי תורם, והקורא בתורה קרא ודקדק בקריאת הפרשה, וניכרה בנגינתו חרדת קודש של ממש, כיאה לערב יום הדין שעמד לחול בקרוב.
ובהגיע תור הקרוא השישי לעלות לתורה, אשר בו ביום חל מועד הסתלקות אביו, ויקרא הגבאי בשמו, אך אדם זה לא נמצא אותה שעה בתוככי בית הכנסת פנימה. ויתפלא הגבאי מאוד ויטכס עצה בינו לבינו כדת מה לעשות. ויבקש לפנות תחילה אל מתפלל טוב וישר שישב במרחק כלשהו מהבימה, אלא שמצאו מנמנם, וילמד עליו זכות בליבו, ויעבור ממנו והלאה. ויישא את עיניו וירא לפניו קבוצת מתפללים מכובדים מתלחשים ומסתודדים בינם לבינם. ויסב את עיניו מהם, וילך הגבאי קמעא, וירא בעבר אחר של בית הכנסת אצל החלון את אחד המתפללים ועיניו משוטטות אנה ואנה. ויאמר הגבאי בלבבו, אזכה אדם זה במצווה, ויפנה אליו ויקום האיש ההוא ויבוא בתכלית הזריזות אל הבימה, ויברך את ברכות התורה.
ובאותה שעה הרהר הקורא בתורה בקרבו פנימה, וישאל את עצמו מחמת מה לא עלה על דעתו של הגבאי לבקש ממנו גופו לעלות לתורה, אלא הרחיק הוא לכת ונדוד על מנת למצוא אדם אחר לעלות לתורה. ואותו בעל קורא לא היה כהן או לוי, ואפשר היה בנקל ובפשטות להעלותו. ויתמה בעל הקורא בינו לבינו על אודות העניין הזה ויעורר הדבר אצלו פליאה, ברם מחמת ענוותנותו הרבה גמר אומר בנפשו להבליג, לכבוש את מחשבותיו בינו לבינו, ולא להזכיר דבר מכל אשר עלה זה עתה על לוח ליבו. ועוד ויקבע בקרבו שלא להראות חלילה כלפי חוץ אפילו שמץ של מורת רוח. ולא זו אף זו, וילמד בעל הקורא זכות על הגבאי ויאמר: אולי חשש הגבאי להעלותני לתורה שמא יגרום הדבר לי לבלבול בקריאה. ויגמור אומר בשנית להתחזק בתכלית החיזוק ובמשנה תוקף לקראת קריאתו בתורה, ויסיח את העניין ממנו והלאה לחלוטין, ויחל לקרוא בתורה בכל הדקדוקים וההידורים הראויים. ויהי בתום קריאת הפרשה והמפטיר, וישוב הקורא בתורה אל מקומו ואל מושבו.
וירא אחד ממתפללי בית הכנסת את כל אשר נעשה, ויכר היטב את בעל הקורא ואת טיבו ואת שלמותו. ואותו אדם מושך בעט סופרים היה, ויגש וישוחח לאחר התפילה עם בעל הקורא. לשבת אחרת, שבת שובה, הזדמן אותו סופר לקהילה קדושה אחרת בעיר הקודש והמקדש. ויחליט לנסות את כוחו ולספר בפני הציבור את דבר המעשה שאירע בשבת החולפת, עם מוסר ההשכל הטמון בצידו, וילביש את דבריו משל ומליצה למען ישמעו וייראו קודם היום הקדוש, וכדי לעוררם לתשובה, ויפיקו לקח ויקחו מוסר. ויעלים אותו אדם משומעי לקחו כי חזה לאחרונה ממש במו עיניו במעשה המתואר, ולא סיפר להם מאומה מכל זה.
אחר שגולל את דבר המעשה הוסיף ואמר: הנה הבורא יתברך ביקש ללמדנו כי פעמים שאדם עשוי שלא לראות את אוצר האמת השוכן בקרבת מקום אליו, והוא מתרחק שלא מתוך מחשבה סדורה מנקודת האמת המצויה בסביבתו, ומרחיק לכת ונדוד בחפשו חיפוש אחר חיפוש, לעיתים מעבר לים, ולא מגיע הוא אל השלמות הרצויה, אלא אל דמיונה ואל חיקויה. ויחתום אותו סופר את דבריו בהטעימו כי על זה אמרו: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" (דברים ל, יא-יד).
והנה, סיפור זה אשר גולל אותו סופר הותיר רושם עז וכביר על כלל מאזיניו, מאיש ועד אישה ומנער ועד זקן. ויתפעל הקהל מדבריו, ויראה כי יש דברים בגו. ויגמור הסופר אומר בדעתו ובלבבו במוצאי שבת שובה להעלות את דבריו על הכתב. לשנה הבאה בהתקרב ימי הרחמים והסליחות ביקש לפרסם את המעשה קודם ראש השנה במכתב עיתים ידוע ומפורסם. ויהי לתקופת השנה מני התרחשות המקרה, ויתפרסם הסיפור בגיליון ערב שבת ראש השנה של מכתב העיתים הנזכר עם מוסר ההשכל הצפון בו, דבר דבור על אופניו.
ויבוא גם הגבאי לקרוא במכתב עיתים זה, ויזכור את המעשה שאירע אשתקד. ויאמר אין זה כי אם מאת ה' הייתה זאת. ויהרהר בדברים, ויבין היטב כי לחד גיסא לא כשורה נהג וכי ראוי היה לו לפנות לבעל הקורא ולבקשו לעלות לתורה ולאידך גיסא וישמח שמחה גדולה, וייתן שבח והודיה לה' על שזימן לידו לשוב ולהתחרט על אותו המעשה, שאילולא היה אותו סופר מעלהו על הכתב ומפרסמו, היה הדבר נשכח ממנו ויורד לתהום הנשייה, והיו ננעלים בפניו שערי התשובה של מקרה זה. ויתחנן ויבקש מלפני בורא עולם כי שגגה זו שיצאה מתחת ידו תיהפך לו מעתה לזכות, שכן זכה הוא והמעשה הועלה על הכתב, והוא מביא להתפעמות הציבור, ורבים מהרהרים בו ושבים לדרך המלך ולצור מחצבתם, ורבים משיב הוא מעוון.