אמצעי התקשורת הממלכתיים של מדינת ישראל אינם הבמה הפרטית של עובדי הרשויות השונות.
הם נכס לאומי, שהופקד בידם, כדי למלא משימה חיונית:
דיווח הגון,
איתגור,
ביקורת,
פתיחת פה לעולם 'השקופים',
העצמת דעות שונות ומחלוקות, ועוד ועוד.
את זה הם צריכים לעשות לשם שמיים, במובן של שרות ציבורי.
להציף קולות אילמים;
לחשוף זוויות מגוונות;
לא לאפשר טאטוא לכלוך מתחת לשטיח;
לדרבן את רשויות המדינה ורשויות החוק לנהוג כשורה.
זו לא נחלתם הפרטית, לקידום אינטרסים אישיים, דעות פרטיות או מריבות מקצועיות.
בשעה שהם עושים זאת – הם מועלים בתפקידם החיוני, ומאבדים את הלגיטימציה להיאבק בעוולות מוסריות של ניצול משאבים שלטוניים לצרכים אישיים.
בוודאי שהם מאבדים את הזכות ליחס מיוחד.
״קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים״ הוא תנאי חיוני בכל תחום.
גם בתקשורת.
מבחנה יהיה כאשר דווקא הקולות הנשמעים פחות ברשויות המדינה – יישמעו שם. בהגינות. בצדק, בענווה.