הקורא את התורה עלול להתרשם שביהדות מתקיימות הוצאות להורג המוניות מדי שני וחמישי.
התורה מלאה בעונשי מוות על עבירות שונות, וחז"ל עסקו באריכות בפרטיהן של ארבע מיתות בית דין - סקילה, שריפה, הרג וחנק.
האין זה הופך את היהדות לדת אלימה ואכזרית, בדומה לדאע"ש חלילה?
שאלה זו היתה במקומה אילו היתה היהדות כוללת את התורה שבכתב בלבד. אולם כידוע ישנה גם התורה שבעל פה, וזו הגבילה מאד את יישומם של עונשי המוות הללו. ידועים דברי המשנה במכות (א, י): "סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חובלנית. רבי אלעזר בן עזריה אומר, אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים, אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם".
עונש מוות קיים גם בחוקי מדינת ישראל. בית משפט מחוזי יכול להטיל עונש מוות בתלייה על עבירות של בגידה במדינת ישראל, הכוללת פגיעה בריבונות ישראל, חרחור מלחמה, וסיוע לאויב במלחמה, וכן על פשעים נגד ישראל או האנושות או פשעי מלחמה בתקופת השלטון הנאצי. בית דין צבאי יכול לגזור גזר דין מוות בירייה על חייל שבגד, עזב את המערכה, סייע לאויב או מסר לו מידע, ובלבד שמעשה כזה נעשה בתקופת לחימה. כמו כן ניתן לגזור עונש מוות על מחבלים. קריאה של חוקים אלה במנותק מהמציאות, תוך מתן פרשנות נרחבת למעשים המתוארים בהם, יכולה היתה להוביל למסקנה שבמדינת ישראל ניצבים גרדומים פעילים בכיכרות הערים - מה שרחוק מאד מהאמת. כמו את המדינה, כך גם את התורה יש לדון לא לפי לשון החוק היבשה אלא לפי הנהלים הנהוגים בפועל, הנקבעים על ידי החכמים לפי התורה שבעל פה.
אולם גם אחרי צמצום תחולתם של עונשי מוות למינימום, עדיין נותרת השאלה, מדוע גוזרת התורה דין מוות על עבירות כמו חילול שבת. גם אם רק אחת לשבעים שנה יוצא להורג מחלל שבת, עדיין צריך להבין את ההיגיון המוסרי שבכך.
על כך יש לומר, שהתורה מתייחסת לחיים ולמוות בצורה שונה מזו המקובלת כיום בעולם החילוני. התפיסה החילונית אינה מכירה בקיומו של העולם הבא, או על כל פנים אינה נותנת ביטוי מעשי לאפשרות קיומו. מתוך כך הופכים החיים לערך עליון, והמוות נחשב לאסון הנורא ביותר.
היהדות לעומת זאת אמנם מכירה בערכם של החיים, ופיקוח נפש דוחה כמעט את כל התורה, אבל נקודת המבט שלה שונה לחלוטין. על פי היהדות, החיים בעולם הזה הם פרוזדור המוביל לעולם הבא, שהוא מקום החיים הנצחיים והשכר האמיתי. תכליתם של החיים אינה החיים עצמם, אלא ניצולם לשם עבודת ה', קיום מצוות והתעלות רוחנית, על מנת שבאמצעותם יזכה האדם לחיי העולם הבא. המוות אינו סוף הקיום אלא מעבר לקיום גבוה יותר, בעולם האמת.
לאור זאת מובן שהאדם לא בא לעולם הזה סתם כדי לבלות כמה עשרות שנים, אלא כדי למלא את תפקידו וייעודו שלשמם נברא. דומה דבר לאסטרונאוט הנשלח למשימת מחקר מדעית על הירח, או לסוכן הנשלח למשימה חשאית בעומק האויב. אמנם מותר להם גם ליהנות במסגרת תפקידם, אבל העיקר הוא מילוי התפקיד עצמו, ואם הם מועלים בו בצורה חריפה, עלול הדבר להביא לסיום מיידי של שהותם שם ולהשבתם לביתם.
איננו מבינים עד הסוף את טעמי המצוות, וכיצד הן משפיעות על המציאות, אולם ברור שהן ניתנו לנו כהוראות המדריכות אותנו איך להתנהל במסגרת שליחותנו בעולם הזה. גם האסטרונאוט לא מבין בהכרח את אופן פעילותה של החללית, אך עליו לדעת על אלה כפתורים מותר ללחוץ ועל אלו אסור. חריגה מההוראות הללו יכולה לגרום לאסונות שיתבררו לו רק מאוחר יותר.
בדומה לכך, איננו יודעים מה חמור כל כך בדברים כמו הדלקת אש בשבת, משכב זכור או עבירות אחרות, אבל זה משום שאיננו רואים את התמונה המלאה. בראייתנו המוגבלת, רצח הוא דבר נורא וחילול שבת הוא דבר של מה בכך, אבל אילו היינו רואים את התמונה המלאה מנקודת מבט אלוקית, היינו מבינים את הנימוקים שמאחורי ההלכה, ומדוע לא רק רוצח ראוי לעונש מוות אלא גם חוטאים אחרים.
היהדות מאזנת אפוא בין הציווי האלוקי שבתורה שבכתב, המבטא את מלוא חומרתן של העבירות, לבין ההתחשבות בחולשות האנושיות ובעקרונות ושיקולים אחרים, אותם מבטאת התורה שבעל פה. התוצאה היא מצד אחד מודעות לחומרתן הגדולה של עבירות מסוימות, ומצד שני מציאות בה הוצאות להורג בפועל הנן נדירות ביותר, ובטלו לגמרי עם ביטול הסנהדרין לפני אלפי שנים.
המאמר המלא מופיע באתר "לדעת להאמין"