לפני שנה וארבעה חודשים, אחרי 36 שעות בחדר לידה, הובהלתי בבכי לחדר הניתוח. "תקשיבי. הבן שלך במצוקה, ואת לא תלדי רגיל היום, את הולכת לחדר ניתוח" אמרו לי באסרטיביות, משכו לי את היד והחתימו אותי על טופס. אחרי שפרצנו בבכי נפרדתי מאיל ונכנסתי לחדר קר וגדול שבו תוך זריקה אחת, כמה דקות ומשפט אחד, "את בלידה חמודה", גלי בכה בפעם הראשונה. מאז הוא משתדל לפחות פעם ביום לפנק אותי באיזה בכי טוב שיזכיר לי את אותם רגעים מאושרים. את גלי הרימו למעלה מעל וילון שהפריד ביני לבין הבטן הפתוחה שלי והספקתי לראות אותו רק לרגע קצר. מיד אחרי כן המיילדת כבר לקחה אותו אליה להתארגנות קצרה לפני שיבוא לפגוש אותי בפעם הראשונה. אני זוכרת שהיא באה לידי, הראתה לי את גלי ואמרה בהתרגשות "תראי איך הוא דומה לבעלך". במבט ראשון הוא באמת היה דומה לאיל, אי אפשר היה להתווכח על זה, נולד לי ילד ג'ינג'י עם עיניים כחולות גדולות. לי הוא בטוח לא דומה.
גלי מהר מאוד איבד את השיער הג'ינג'י שהוחלף בשיער בלונדיני מושלם, והעיניים הכחולות הגדולות הפכו לכחולות מעט פחות אבל עדיין בהחלט יותר כחולות מהעיניים החומות והכהות שלי. גלי היה והוא עדיין הילד הכי יפה שראיתי, באובייקטיביות מוחלטת, לפחות עד הילד הבא שאביא לעולם.
במהלך חופשת הלידה הסתובבתי עם גלי בגאווה גדולה, ילד עגול ומושלם, הילד שלי, ונתתי בשמחה לכולם להציץ בעגלה כדי שיחוו את התינוק המתוק הזה. מה שלא לקחתי בחשבון זה כמה תהיות, בהיות, שאלות וספקות יגיעו כשבחורה כהה מסתובבת עם תינוק כל כך בהיר. הערות לגבי הפרשי הצבעים בנינו היו דבר שבשגרה, אך עדיין זכורה לי חוויה אחת משמעותית. כשגלי היה בן חודשיים, במהלך מסע קניות שגרתי, נתקלתי בזרה מוחלטת בקניון, שהחליטה שלגיטימי לדחוף את ראשה אל תוך העגלה שלי ולשאול בתמיהה מוגזמת וטון גבוה מידי "הוא שלך?!". אני אישרתי בהנהון מהוסס, והיא הוסיפה "הוא פשוט נורא לבן, ואת לא!". אני זוכרת את העלבון הגדול, את "הליכת הבושה" אל מחוץ לחנות, ואת הדמעות בעיניים, כאילו אני זו שצריכה להתבייש שהבאתי ילד לעולם כל כך מתוק וחמוד, אבל לא בצבע שלי.
מאז אותו מקרה ועד היום, אנשים לא מפסיקים להזכיר לי שגלי ואני זה מקרי בהחלט. לפעמים הם אפילו מנסים לנתח את התופעה עם הסברים מדעיים מצוצים מהאצבע וזורקים מילים כמו "דומיננטי" ו"פיגמנט". אבל בעיקר הם מביעים התפעלות קיצונית מידי לטעמי לאור העובדה שאנחנו ב 2019 ויכול לקרות שמישהו ממש לבן יתחתן עם מישהי ממש לא ויצא להם ילד ממש הוא. תגובותיי להערות נעות בקיצוניות בין "הוא דומה לאבא שלו" ל"תורמת הביצית שלנו הייתה בהירה". לפעמים, אם יש לי מצב רוח, אני שולפת תמונה שלי שהייתי קטנה ומנסה לשכנע אותם שאם שניה מתעלמים מהצבע ומהתלתלים השחורים הוא לגמרי אני. אבל אולי זו ציפייה מעט מוגזמת מאנשים "לראות מעבר לצבע" שלפני כמה שבועות אנשים כהים יצאו לרחובות כדי למחות על העובדה שהצבע שלהם שם אותם בצד הפחות טוב של החברה הישראלית.
גלי הוא של איל ושלי, יצרנו אותו יחד, סחבתי אותו בבטן קצת יותר מ9 חודשים, ילדתי אותו בלידה מורכבת, זכיתי לשמוע את הבכי הראשון שלו ובורכתי בסימני מתיחה שכנראה לנצח יזכירו לי את הרגעים המאושרים הללו. עם זאת, בקלות יכולתי להצטרף לסטטיסטיקה של נשים שחוות בעיות פוריות ונאלצות לפנות לפתרונות פחות טבעיים, בקלות יכולתי לנהל זוגיות עם אשה ולהיות זקוקה לתורם שיעזור לנו ליצור המשכיות, אולי יכולתי גם לא למצוא אהבה או זוגיות, אבל למצוא בתוכי את הצורך לאמהות ולהיות גיבורה ולהביא לבד ילד לעולם. או בקיצור, יש עוד אינספור מקרים שבהם לא יכולתי לשלוף תמונה ולהגיד "הוא דומה לאבא שלו". ואולי, רחמנא ליצלן, בכלל בחרתי לראות מעבר לצבע, עדה, מין, דת או כל שיוך חברתי ופשוט אהבתי מישהו, והוא אהב אותי בחזרה, ומהחברה אני לא זקוקה לתזכורת לשוני החיצוני בנינו, ובטח שלא יהפכו את הבן שלי להיות הסמל שלו.