הראשון לציון, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל, בשנת תרצ"ו, פרסם תשובה ארוכה בעניין תנאי בקידושין כדי להציל נשים מעגינות. הוא האריך לכתוב פתרון שלדעתו הולם את ההלכה. הנקודה החשובה בדברי הרב עוזיאל אינה הפתרון שיש לדון לגביה, אלא סיום דבריו בתשובתו: "ועוד אני אומר: שאלה זו בהיותה שאלה כללית אינה יכולה להיפתר על ידי רב יחידי או אפילו בית דין שבמדינה זו או אחרת, כי בזה אנו מכניסים פירוד והרס בקהל ישראל כולו שכל ישראל לשבטיהם וקהלותיהם הם משפחה אחת טהורה וקדושה, וכל פגם בחלק ממנה פוגם את כל גוף המשפחה, ורק בהסכמה כללית שתהיה לכלל ישראל תהיה בידינו הרשות לתקן תקנות טובות ומועילות לשעתן ולדורות".
הרב עוזיאל ביטל את דעתו כיון שהבין שאי אפשר לפעול בנושא חשוב זה בלי הסכמה כללית של חכמי ישראל. והנה בדורנו קמים רבנים ופועלים להתרת נשים מנישואיהן, גיורים פרטיים וכו' בלי התייעצות עם רוב גדולי ישראל. פעילויות אלו גורמות לפירוד והרס האומה.
לאחרונה רבים גם קמים ופועלים נגד הרבנות הראשית לישראל, אולם הם אינם מבינים שהרס הרבנות הראשית לישראל הוא הרס אחדות האומה. "אין לנו להפריד הדת והמדינה". "קיימת שותפות גורל בין מדינת ישראל ובין העם היהודי". דברים אלו לא נאמרו על ידי רב כל שהוא, אלא על ידי דוד בן-גוריון לראש הממשלה משה שרת. דוד בן גוריון סבר שהפרדת הדת מהמדינה תיצור קרע בין העם היהודי למדינת ישראל.
יסוד זה הוא הבסיס העיקרי שעליו נשענת הרבנות הראשית לישראל והוא המאפשר לכלל הציבור בישראל לחיות ביחד. אם כל אחד יוכל להינשא איך שירצה ולא יהיו רשימות על כך, וכל אחד יוכל להתגייר בכל בית דין שירצה, הרי נביא לפילוג האומה. אדם שומר תורה ומצוות לא יוכל להתחתן עם גיורת, כיון שיחשוש שהתגיירה בבית דין שפסול לגייר. הבירור יהיה קשה מאוד.
חשיבות רבה יש גם למוסד שינהל את ענייני הכשרות. יש רבים שרוצים לאכול כשר ואינם מבינים גדולים בענייני כשרות. אם כל אחד יוכל לתת כשרות, רבים יבואו לידי מכשול. אני עוד זוכר, כשגרתי בחו"ל, הייתי צריך להיות בקי בסימני הכשרות. איזה סימן מסמל כשרות טובה ואיזה סימן מסמל כשרות לא מקובלת. הדברים היו מסובכים ובוודאי היתה אפשרות להגיע לידי טעות.
רבים חושבים שכדי לפסוק הלכה מספיקה הידיעה בעניינים ההלכתיים. כיום יש רבים שמביעים דעה ופוסקים הלכות על אף שהם אינם מגדולי הדור ואינם אפילו בהגדרת תלמידי חכמים. לאמיתו של דבר, כדי לפסוק הלכה לא מספיקה הידיעה של הנושא, אלא יש צורך לעניין יותר מהותי. זאת ההבנה והיכולת לחבר בין הידע ובין הנושא הנידון. פעמים רבות הנושא הנידון לא מבואר בדיוק בספרים ההלכתיים, ועלינו לדמות מילתא למילתא [עניין לעניין]. צריך לדעת לאיזה עניין הלכתי קשור הנושא הנידון. כבר כתב ה"חזון איש" ("קובץ אגרות", כרך א, איגרת לא) שהקושי הגדול בפסיקת ההלכה אינו ידיעת ההלכה, אלא דווקא להשליך את ידיעת ההלכה למציאות. להכיר ולהבין לאיזו הלכה קשורה השאלה הנשאלת.
כדי לפסוק צריך גם חכמה וגם דעת, ולא כל אחד יכול לפסוק. בוודאי בעניינים ציבוריים וכלליים, אי אפשר לתת לכל אחד לפסוק בדבר אלא יש לתת את הסמכות לפסיקה לרבנים הידועים בגדלותם שביחד יתייעצו ויפסקו. זהו בדיוק המוסד של מועצת הרבנות הראשית לישראל.
יש הטוענים שבגלות לא היתה מועצת רבנים, וכל רב פסק כראות עיניו. על כך יש להעיר שתי הערות:
- גם בגלות היתה התייעצות בין הרבנים. ופעמים רבות רב אחד שלח את השאלה לרב אחר ולא הסכים לפסוק בעניין אלא אם כן יסכימו עמו עוד גדולי הרבנים.
- מציאות הגלות אינה מציאות בריאה. אין לנו לקדש ולהלל את המציאות הזו. אכן, פעלו בלי התייעצות, אך אין זו הדרך הראויה והנכונה ורק נזכיר מאורע אחד שכמעט גם לפירוד באומה, "הגט מקליווא".
לרבים יש כוונות טובות ורצונות טובים, אולם אל לנו לשכוח את דברי המלאך למלך כוזר: "כוונתך רצויה אצל א-להים, אבל המעשה שלך אינו רצוי". יש פעולות שהן הרות אסון, וצריך מחשבה רבה לפני עשיית פעולות אלו. אין שום תירוץ לאדם בכך שכוונותיו היו לטובה כשהוא פועל בצורה פזיזה ואינו מתייעץ עם גדולי ישראל. שלא יחשוב שהוא יותר חכם מהרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל.