הימים ימי התואר הראשון העליזים, ואני, כבכל יום שלישי, נמצאת בעבודה מעשית בבית ספר תיכון, רק שהפעם הגיע תורי להתנסות בעמידה מול כיתה והוראת חומר הלימוד. אני זוכרת בדיוק מה לבשתי באותו יום חורפי: חולצה כחולה עם פסים, וחצאית קורדרוי סגולה עם כיסים בגזרת A.
נכנסתי לכיתה, חברותיי הסטודנטיות והמדריכה הפדגוגית צופות בי מאחור, ועיני כל התלמידים נשואות אליי בסקרנות. אני עומדת נבוכה, נאבקת בדחף פתאומי לברוח או להצטנף לי מתחת לשולחן המורה, שהרגיש לי באותו רגע כמו מיגונית. הדרך שמצאתי להתמודד עם חוסר האונים, היתה להכניס את ידיי לכיסי חצאית הקורדרוי הסגולה. איכשהו, הפעולה הזו הקנתה לי ביטחון להמשיך במהלך השיעור, וכך, עם ידיים בכיסים, לימדתי את השיעור הראשון שלי במסגרת העבודה המעשית.
בכל יום של עבודה מעשית, אחרי השיעורים הפרונטליים, התכנסנו הסטודנטיות ל"קולקוויום ורפלקציה", על מנת לדון ולקבל משוב על השיעורים. באותו יום שלימדתי עם ידיים בכיסים, קטלו את השיעור שלי.
איזה מן דבר זה לעמוד מול כיתה עם ידיים בכיסים? זה משדר ניכור, ריחוק, זרות. אני מבינה את הביקורת, עניתי, אבל היא לא במקומה. יש מיומנויות שהן נרכשות. זו פעם ראשונה שלי שאני באה ללמד שיעור. בחרתי להכניס את הידיים לכיסים כדרך התמודדות עם הקושי שחוויתי, ואני בטוחה שעם הנסיון הביצוע שלי ילך וישתפר. זוהי נקודת התחלה, ואני מרגישה שנכון יותר לחזק אותי, ולשבח את האומץ שלי, על שנשארתי ללמד למרות הקושי הגדול ולא ברחתי משם, מאשר לקטול אותי באופן גס כל כך.
המדריכה הפדגוגית לא קיבלה את דבריי, ואני חיכיתי לראות האם העתיד יוכיח את צדקתי. מאז אותו שיעור, לימדתי אלפי שיעורים, הביטחון שלי התחזק ואני השתפרתי עוד ועוד. לימים נעשיתי מדריכת טיולים, מה שהקנה לי עוד יותר ניסיון בעמידה מול קהל.
את מבחן הביטחון שלי עברתי בהצלחה כאשר יום אחד, כשעליתי להדריך קבוצה בתל סאקי, התקשר אליי רכז ההדרכה ואמר שהרמטכ"ל יגיע גם, ואם יש לי בעיה עם זה. שום בעיה, עניתי, הרמטכ"ל מוזמן להצטרף בכיף.
נזכרתי בסיפור הזה השבוע. העברתי הרצאה וסדנה במקום כלשהו, ואחת המשתתפות נתנה לי משוב מקסים: "היית מדהימה!" היא אמרה, יש לך "ראפור", "תקראי על זה ותביני". קראתי. ראפור היא מילה מצרפתית שפירושה תקשורת פתוחה והרמונית. ראפור היא היכולת להתחבר לקהל (או לבן השיח), ליצור מכנה משותף ואינטראקטציה שמביאים להתעניינות כנה ופתיחות.
כשיש ראפור הדובר נכנס ללב. איזה משוב מופלא! פסגת המשובים, חשבתי לעצמי, ונזכרתי באותו שיעור ראשון עם הידיים בכיסים. צדקת, חני, חשבתי לעצמי. יש מיומנויות שהן נרכשות. לפעמים הניסיון עוזר ומשפר. כמה חשוב לתת מקום לתהליך, להכיל התחלות על קשייהן, לומר שהכל בסדר. לתת כוח לצמוח. וזו, בעיניי, מהות של חינוך. הלוואי שזה היה השיעור בעבודה המעשית.
ליצירת קשר, חפשו בפייסבוק "חני כהן יהונתן".