יותר מרוב גילויי האמנות - פיסול, ציור, פיוט, מוסיקה - וכמעט כמו הכתיבה הספרותית, יצירות קולנועיות טובות, חושפות את המצב הנפשי, החברתי והכלכלי של התרבות בתוכה הן נוצרו. ומי שרוצה להיווכח בכך שאירופה בצרות גדולות, שיצפה בשני סרטים מצליחים שהגיעו ממנה באחרונה משני הקצות המנוגדים של היבשת, דרום וצפון. מצרפת: "לשחות או לא להיות". מאיסלנד: "אפשר לנשום בשקט".
על "לשחות או לא להיות" שפתח את פסטיבל הקולנוע הצרפתי בישראל לפני שבועות אחדים, ומפיצה החל מהשבוע הראשון של אפריל, חברת עדן סינמה בע"מ, סופר לנו שהוא מועמד ל-10 פרסי סזאר, האוסקר הצרפתי, וזוכה להצלחה גדולה מאוד בצרפת. גם הבמאי היהודי ז'יל ללוש והמפיק אלאן אטאל זכו לשבחים, וכנ"ל כמה מגדולי שחקני הקולנוע בצרפת המשתתפים בו. בארץ לוותה השקתו בשערוריה זוטא כאשר בכמה מקומות סרבו להדביק את מודעות הסרט ברחובות, כי רואים בהם את גיבורי העלילה בבגדי ים, חושפים את הכרס והגוף הלאו דווקא מחמיאים של גברים גיל העמידה.
הסיפור עוסק בחבורת גברים בראשית משבר גיל הארבעים המקימה נבחרת של שחייה צורנית. בדרך אל התחרות הכלל יבשתית בשבדיה, מתגלים המשברים, השמחות, הקנאות וההתמודדות של כל אחד ואחד מהם ושל הנשים בחייהם. רשימות הביקורת על הסרט מלאות התפעלות מהנכונות של השחקנים לחשוף את עצמם גופנית ורגשית. ומהבחינה הזו, גם ברמת המשחק, הצילום והבימוי, מדובר בסרט משובח. אם כי קצת ארוך מדי, וקצב קצת יותר מהיר כמו גם קיצוץ של רבע שעה, היה עושה לו טוב.
אבל כשבוחנים את התוכן, מתבררות בעיות עומק שאין להן תשובה ממשית. יותר זה, נזכרים בשביתות הגדולות ושיבושי הרכבות ושדות התעופה הפוקדים את צרפת בשנים האחרונות בתדירות מחזורית. הגיבור הראשי הוא מובטל שלא מצליח למצוא עבודה. גם חבריו משדרים שלומיאליות כללית. הפתרון שהם מוצאים, סוג של גאולה אישית, להתאמן בשחייה צורנית, בלט מים, ליתר דיוק, נראה נלעג לא רק מנקודת המבט של חברות מסורתיות (מדינות מוסלמיות למשל), אלא גם מנקודת מבט נשית מתקדמת.
כרסתנים בני ארבעים מניפים רגל בתנועות בלט מתוך מי בריכה? תעשו לי טובה...וגם כשגברי הקבוצה משפרים את הכושר הגופני שלהם באימונים לקראת התחרות, וגם כשהם מנצחים קבוצות מארצות אחרות, עדיין הנלעגות והפמיניזציה של הגבריות האירופית משאירה טעם בעייתי בפה. נכון שאוהבים לראות אנדר-דוג מנצח, אבל זה חייב להיות בבלט מים? ובכלל, ידעתם שמתקיימת באירופה אליפות בלט מים לגברים?
לא לאלימות – [star count=4]
צניעות – [star count=2]
התנהגות ושפה – [star count=3]
ערכים – [star count=2]
שווה צפייה - [star count=4]
איכות קולנועית – [star count=4]
גם ב"אפשר לנשום בשקט", הסרט האיסלנדי-שבדי-בלגי, שמפיצים סרטי נחשון בע"מ, מתבטא המשבר הכלכלי שאירופה מתקשה להתאושש ממנו, וגיבורתו המובטלת לארה נאבקת למצוא עבודה כדי להבטיח חיים יציבים לבנה היחיד. מה שמביא אותנו לעוד נושאים אירופאים טיפוסיים – אימהות חד הוריות, משפחות ללא ילדים, עם ילד אחד, או מקסימום שניים.
אם לא די בכך, צץ גם הנושא הבוער של מהגרים לא חוקיים. לארה, גיבורת "אפשר לנשום בשקט", מתקבלת אחרי מאמצים לעבודה במסוף ביקורת הדרכונים של שדה תעופה מקומי. יום אחד היא מזהה דרכון חשוד וגורמת למעצרה של פליטה מגינאה שניסתה לצאת מאיסלנד ולטוס לקנדה בדרכון מזויף.
הסרט וגם הגיבורה שלו, מלווים באמפטיה וחמלה את המהגרת הלא חוקית הנשלחת לבית מעצר עד גירושה. אין רמז ואין התייחסות רצינית לבעיית הצפת אירופה במיליוני פליטים ומהגרים בלתי חוקיים שמשנים את אופייה ואת תרבותה. לעתים גם מאיימים על בטחונה. בשלב מסוים נוצר קשר של ידידות בין האיסלנדית לבין המהגרת, וכאשר המהגרת מתייצבת שוב בשדה התעופה עם דרכון מזויף, לארה מאפשרת לה לעבור ולצאת לעבר המטוס.
מעשה הרמייה הבלתי חוקי הזה מתואר בסרט כעשיית חסד ומצווה אנושית ומרגשת. "אפשר לנשום בשקט" זכה בפרס הבימוי בתחרות הבינלאומית החשובה של פסטיבל סאנדנס ובפרסים נוספים בפסטיבל של אתונה, גטבורג, מהפטונס ועוד.
המשחק מאופק ומרשים, אבל מתנהל באיטיות מוגזמת ולעתים מעייפת, הנוף האיסלנדי המשתקף בסרט אפרורי, שטוח ומדכא, אין רגע של שמש או שמיים תכולים, הבימוי מקצועי (האם זה רק מקרה שהבמאית היא מתנדבת של הצלב האדום?) - ואת המסקנות העולות מן התוכן לגבי מערב אירופה, אשאיר לכם לסכם.
לא לאלימות – [star count=5]
צניעות – [star count=4]
התנהגות ושפה – [star count=4]
ערכים – [star count=3]
שווה צפייה - [star count=3]
איכות קולנועית – [star count=4]