בכל מה שנוגע לביצוע של מטלות, העולם מתחלק לכמה סוגי אנשים: יש כאלה (אולי הם הרוב) שיתחילו בביצוע המטלה סמוך לתאריך היעד לביצועה אך בזמן שיאפשר להם לעשותה בנחת ועם מרווח ביטחון למקרה של תקלות בלתי צפויות. יש דחיינים – אלה שיבצעו את המטלה ברגע שלפני תאריך היעד שלה – ולעתים ברגע שאחריו. ויש את אלה שייגשו לביצוע מיד לאחר היוודע המטלה.
שתי מצוות יש בחג הפסח, שאותן עם ישראל ממהר לקיים לפני המועד שבו הוא מתחייב בהן. הראשונה – בדיקת חמץ, שזמנה בליל י"ד בניסן. מצווה זו תוקנה על ידי חכמים עבור מציאות שבה הבית כלל לא נוקה ולא נבדק לפני תאריך זה. מטרתה של הבדיקה הייתה למצוא את החמץ שבבית ולהפרישו על מנת לשרפו ביום שלמחרת. וכך, בעיני מי שהתגייר זה עתה ולא שמע על מנהגי ישראל, הניקיון לפסח אמור להתחיל ביום חמישי בערב ולהסתיים עוד במהלך אותו לילה. למעשה, לא מדובר בניקיון של ממש אלא בעיקר באיסוף שאריות מזון ולכל היותר בניקיון של מקומות שבהם התפזר חמץ וליכלך אותם.
כידוע, המציאות בימינו אחרת לגמרי. קשה להאמין שיש אחד מבין בודקי החמץ שלא ניקה את המקומות הבדוקים עוד בטרם ביקר בהם כשהוא חמוש בנר או בפנס – בימים או בשבועות שקדמו לכך. שלא לדבר על כך שאצל רבים מאיתנו רוב הניקיון שלפני פסח מתבצע במקומות שכלל אינם חייבים בבדיקה בגלל שלא מכניסים אליהם חמץ.
המצווה השניה היא מצוות סיפור יציאת מצרים לילדים. זוהי כבר מצווה מהתורה, והתורה בעצמה הגדירה את זמנה: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר..." כדי שלא נטעה בהבנה על איזה יום מדובר, ביארו רבותינו פרט זה, במדרש שאותו אנו אומרים בהגדה:
יָכוֹל [תחול המצווה] מֵראשׁ חֹדֶשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּיּוֹם הַהוּא". אִי בַּיּוֹם הַהוּא, יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם? תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּעֲבוּר זֶה" – "בַּעֲבוּר זֶה" לֹא אָמַרְתִּי, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ.
ולמרות זאת, אנחנו לא מוכנים לחכות עד ליל הסדר ומרבים לספר לילדינו ביציאת מצרים, אם בעצמנו ואם באמצעות שליחינו במערכת החינוך, כבר מראש חודש, או אפילו מיד אחרי פורים. לכאורה אין בכך שום בעיה, שהרי התורה רק דחתה את מועד החיוב במצווה לליל הסדר ולא אסרה להתחיל בה לפני כן. אולם יש לזכור שחכמים בנו מערכת שלמה של חיובים שכל מטרתם היא להפתיע את הילדים בליל הסדר וכך לגרום להם לשאול כדי שאנו נענה, וכך נוכל לספר על יציאת מצרים כשהילדים המופתעים נמצאים ברמה הגבוהה ביותר של קשב ועניין. וראו זה פלא – גם את ההפתעה הזאת הרסנו, כשאנו מגלים להם עוד לפני ליל הסדר את רזי הלילה הזה ואת כל מה שצפוי להיעשות בו, כולל ההפתעות והשאלות שהם ישאלו בעקבותיהן. דומה הדבר למסיבת הפתעה שנארגן לאדם מסוים, כשזמן רב לפני המסיבה נספר לו על המסיבה ועל כל מה שיקרה בה. מסיבה תהיה כאן, הפתעה – ממש לא. המהדרים בינינו אפילו הופכים את התלמידים למורים ומטילים עליהם לבוא לסדר עם דברי תורה מוכנים שאותם הם יאמרו סביב השולחן.
אם כן, מה עם חובת "והגדת לבנך" וכיצד יש לקיים "ביום ההוא"? כיצד יש להתייחס בימינו לשתי המצוות הללו? האם לא אבד הטעם בקיומן?
מתברר שמורי ההוראה מתמודדים עם השאלה הזאת בדרך שונה לגמרי בכל אחת מהמצוות. למרות הסיפורים על רבנים וצדיקים שבודקים במשך שעות בחורים ובסדקים, לא שמעתי על רב שמורה לבדוק את החמץ כאילו מדובר בפעם הראשונה שבה בודקים את הבית. בימינו בדיקת החמץ היא מצווה כמעט טקסית או לכל היותר השלב האחרון בתהליך ארוך ומתמשך של ניקיון, סוג של בדיקה אחרונה שעושים לפני מסירה של מוצר ללקוח.
לא כך כאשר מדובר במצוות "והגדת לבנך". אף פוסק הלכה לא יפטור את ההורים מלומר את ההגדה ולספר על יציאת מצרים אם ילדיהם זכו לקבל בבית הספר מנה גדושה של רעיונות לפסח. להיפך, ההנחיה הרווחת היא להמשיך את מה שהתחילו בבית הספר, ואם אפשר – לעשות זאת בדרך טובה עוד יותר.
את ההבדל הזה יש לייחס למספר גורמים. ראשית, בדיקת חמץ היא מצווה דרבנן בעוד סיפור יציאת מצרים הוא מדאורייתא. אולם לא זה העיקר. בדיקת חמץ היא פעולה שמהווה לא יותר מאמצעי להוציא את החמץ מהבית כדי לא לעבור על איסור בל יראה ובל ימצא. לעומתה, מצוות יציאת מצרים אינה אמצעי אלא מטרה – להעביר את סיפור יציאת מצרים מדור לדור. שלישית, בדיקת חמץ היא מצווה שאחרי שנעשתה כהלכתה לפני זמנה, לא ניתן להוסיף עליה ולשפרה. אולם לסיפור יציאת מצרים אין שיעור. תמיד יהיה ניתן לספר עוד, להעמיק, להרחיב, וכל המרבה לספר – הרי זה משובח. נשים לב לכך שליל הסדר יכול לשפר את המצווה לא רק בהיבט של התוכן אלא גם באיכות. לא בכדי ציוותה אותנו התורה לספר לבנינו ולא לתלמידינו. עיקר החובה בליל הסדר היא להעביר את סיפור יציאת מצרים מאב לבנו, מדור אחד לדור הבא. המשפחה, שהיא המסגרת שבה מצווה התורה לקיים את ליל הסדר (שהוא המשכו של האירוע המשפחתי של קרבן הפסח), היא בעיניה המסגרת האידיאלית להעברת הסיפור, יותר מאשר הגן או בית הספר.
ניתן להסביר גם את התופעה הרווחת שבה ילדים אומרים בליל הסדר דברי תורה ולא רק שואלים שאלות ומקשיבים לתשובות של המבוגרים. בעידן שבו מרבים לדבר על פדגוגיה חדשה, ששמה דגש על הוראה פעילה שבה הלומד משיג את הידע בעצמו והופך למורה של עצמו, אין סיבה שבליל הסדר ילמדו הילדים אחרת. לצד הלימוד הסביל מפי ההורים חשוב שהם ישתתפו בלמידה באופן פעיל, כל אחד "לפי דעתו". כך הם ייצאו נשכרים לימודית והדברים ייחרטו עמוק במוחם. מה שעוד ניתן לעשות סביב שולחן הסדר הוא לימוד בשיטות הוראה חדשות (דיון, הצגה וכדו'), שאותן ניתן ליישם בקבוצה הקטנה (בדרך כלל) של חבורת הסדר, ביתר קלות וביתר יעילות בהשוואה לכיתה שמונה 30 תלמידים.
בהצלחה ובהנאה בליל הסדר.