מה פירוש המילה "חג"?

בפירושו לפסוק "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם" (דברים טז, טז) כותב הרב יעקב צבי מקלנבורג בעל הכתב והקבלה (המאות הי"ח-הי"ט):

"בחג המצות – דעת רב האי גאון שנקרא היו"ט 'חג' משורש חגג על שם התנועה, לפי שמרקדין ומטפחין בשמחת יום טוב, כמו (שמואל-א ל, טז) "אוכלים ושותים וחוגגים", כלומר מרקדין מפזזין ומכרכרין בשמחה. ונקרא הקרבן 'חג' על שם שקרב בחג, כמו "חלב חגי" (שמות כג, יח) וכן "אסרו חג" (תהלים קיח, כז); ולשון "תחוג" (לעיל פסוק טו, וכן שמות כג, יד) כמו תעשה חג. וכן כתב רד"ק".

הכתב והקבלה מביא את דעת רב האי גאון שהמילה 'חג' קשורה לתנועה, והכוונה בהקשר הזה לתנועה של ריקוד ושמחה ביום טוב. גם הקרבן שמקריבים ביום טוב נקרא 'חג' על שם שהוא קרב ביום שבו רוקדים ושמחים. דעת רב האי גאון זו מובאת בספר הערוך של רבי נתן בן יחיאל מרומי (המאות הי"א-הי"ב) ערך 'חג', ובספר השורשים לרד"ק (המאות הי"ב-הי"ג) שורש 'חגג' (ומשם באוצר הגאונים למסכת חגיגה אות לו). הקשר לתנועה מתברר על פי הפסוק (שלא צוטט בכתב והקבלה) "יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר" (תהלים קז, כז).  

אכן הכתב והקבלה מקשה שתי קושיות על פירוש זה למילה 'חג':

"לדבריהם ששֵׁם חג שהונח על יום טוב כלל ענינו שמחה, אם כן מהו זה שאמרו (חגיגה ו ע"ב) שלש מצות נצטוו ישראל בעלותם לרגל ראיה חגיגה שמחה, היינו חגיגה היינו שמחה. ועוד, אם המובן בשם חג שמחת הריקוד וטיפוח, איך אמרו (ביצה לו ע"ב) לא מרקדין ולא מטפחין ביום טוב, הא דבר שהתֵרו מפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור, דאף דבשב ואל תעשה יש כח ביד חכמים לבטל... היינו היכא שלא הוזכר בפירוש בקרא, אבל כשהתורה ריבתה בפירוש לעשות דבר אין להם כח לבטל (כמו שכתב הטורי זהב ביורה דעה ריש סימן קי"ז, ובאורח חיים ריש סימן תקפ"ח ובמגן אברהם שם) וכאן לפי גזרתם תיבטל מצות החג לגמרי".

א. על פי הברייתא שהובאה בגמרא (חגיגה ו ע"ב), בבית הבחירה מקריבים עולי הרגל שלושה קרבנות: עולת ראיה, שלמי חגיגה ושלמי שמחה. לפי הפירוש של רב האי גאון גם שלמי חגיגה וגם שלמי שמחה מובאים על השמחה שביום טוב עצמו, ואם כן מה ההבדל בין שלמי חגיגה לבין שלמי שמחה?

ב. על פי גזרת חכמים אין לרקוד ולטפח ביד ביום טוב, ואם אכן הוראת השם 'חג' בתורה מתייחסת לשמחה שבריקוד ובטיפוח ביד ביום טוב, אין סמכות לחכמים לבטל זאת. סמכות חכמים לבטל בשב ואל תעשה מצוות מן התורה מתייחסת רק לדברים שלא הותרו במפורש בתורה "אבל כשהתורה ריבתה בפירוש לעשות דבר אין להם כח לבטל... וכאן לפי גזרתם תיבטל מצות החג לגמרי".

בעקבות קושיות אלו מציע הכתב והקבלה פירוש אחר למילה 'חג':
"לכן נראה לי שהנחת שֵׁם חג אינו על שם תנועת הריקודין שהיו עושים ביום טוב עצמו, כי אמנם הנחתו הראשונה הוא על שם התנועות והטלטולים שהיו הולכים מתנועעים ומתטלטלים בדרך עלייתם מביתם אל המקום הנבחר בשמחה ובטוב לב, מעדות הכתוב (תהלים מב, ה) "כִּי אֶעֱבֹר בַּסָּךְ אֶדַּדֵּם עַד בֵּית אֱלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה הָמוֹן חוֹגֵג", וכאמרם במדרש (הובא בילקוט שם) כשעלו ברגלים להֵראות פני ה' היו עוברים בתודה בשירים בצלצלים ותרועה. כי לא עצבה רוחם בקרבם בעזבם כל אשר להם בבתיהם במקומות ההפקר, לא דאבה נפשותם להתרחק מביתם שישבו בהם במנוחה והשקט, ללכת ולהטלטל בדרכים אשר לרוב ימצאו בית מלון האורחים ריקן מכל אין לחם ואין מים אין בשר ואין יין להשביע נפש שוקקה ולרוות צמאון העיף. וגם בלילה לא ישכבו במנוחת השקט ותענוג כבביתם, ותחת מטות שן אשר יניחו בביתם על ערשותיהם בשמחה ותענוג, במלון האורחים יציעו תחתיהם על הארץ מיני דשאים ותבן, ונגזלה השינה מעיניהם והתנומה מעפעפיהם, וכדומה לאלה מתלאות הרבות הבאות לעוברי דרך, ובכל זאת לא זזה השמחה מעולי הרגלים לעשות רצון קונם, ובכל עמלי הדרך ששון ושמחה מלאו את לבם ובכל טורח נסיעתם חדוה עזה לבשה את רוחם להתנועע ולהתטלטל כדי להתראות פני עליון בבית מקדשו, לטעום שם מטעמי מלך העולם, ולהתענג בנעימות נצח. הנה על תנועת ההליכה בשמחה, וטלטול הנסיעה בששון הונח שם חג, וטעמו תנועת עולי הרגלים בשמחה. ועל קיום מצות עליית הרגל בשמחה, וגם טלטולם בדרכים וטרחם בנסיעה שהיה בלב ששון, בא הקרבן הנקרא שלמי חגיגה. ובזה מובדל החגיגה משלמי שמחה כי זה האחרון היא על שמחת עצם היו"ט".

אכן המילה 'חג' קשורה לתנועה כפי שסבר רב האי גאון אבל לא לתנועת הריקוד ביום טוב עצמו אלא לתנועת ההליכה בשמחה לעשות רצון ה' ולהֵראות את פניו בבית הבחירה. בדברי הכתב והקבלה מתואר באופן ספרותי קושי הדרך והמאמץ הנדרש מעולי הרגלים: עזיבת הבית והרכוש, טלטול הדרכים, חוסר המזון, לינה במקומות שאינם נוחים. אך כל התלאות לא העיבו על השמחה של עולי הרגלים בדרכם לעשות רצון קונם, אדרבה "חדוה עזה לבשה את רוחם להתנועע ולהתטלטל כדי להתראות פני עליון בבית מקדשו, לטעום שם מטעמי מלך העולם, ולהתענג בנעימות נצח". השם 'חג' מתייחס אפוא ל"תנועת ההליכה בשמחה, וטלטול הנסיעה בששון".

לפי פירוש זה של הכתב והקבלה למילה 'חג' מתבאר ההבדל בין שלמי חגיגה לשלמי שמחה: שלמי חגיגה מובאים על שמחת עולי הרגל בדרכם לבית המקדש, ואילו שלמי שמחה מובאים "על שמחת עצם היו"ט".