ההצלחה של העשיה החינוכית של הלילה הזה מרשימה באמת. שאלו כל ילד בגן: "למה אנו חוגגים את הפסח" והוא ישיב: "כי יצאנו ממצרים"! ההזדהות רבה, הערכים המרכזיים הם חלק מתודעתו וחלק מזהותו המתעצבת על יסוד הזכרון המשותף הזה של כל העם.
איך אפשר להסביר את ההצלחה החינוכית הזאת ומה ניתן ללמוד ממנה?
יסודה של ההצלחה בהנחיה של המשנה: "לפי דעתו של בן אביו מלמדו..."
משפט זה, המעצב את מהותו של הלילה הזה דן בדרך החינוכית עוד בטרם מדובר בתוכנם הדברים. ומכאן
שכל שעלינו לעשות הוא לפנות אל ההגדה וללמוד שם את יישומה של הגישה החינוכית ומשם לצאת אל כל מעשה חינוך.
אולם, האם ההגדה היא הדרך להתאים את התוכן החינוכי להשגתו של כל משתתף? נוסחה ושפתה אינם ברורים ומעבר לעיסוק המובן בנס של יציאה משעבוד לגאולה, קיימים בהגדה תכנים רבים נוספים: דיון בחובה לזכור את יציאת מצרים ואיך זכרו אותה בעבר; עיסוק בהלכות הפסח; הלל והודאה על הנס; השלכות לגאולה עתידית ועוד.
הדרך המתודית בה מוצגים הנושאים אף היא אינה קלה כלל ועיקר. אלו שזורים זה בזה, לכאורה, ללא סדר ושיטה. אפילו עיקרו של סיפור יציאת המצרים - עוצמת השעבוד ונפלאות הגאולה, אינו סיפור עלילה השווה לכל דעת של כל שומע, אלא מנוסח בדרשות מורכבות של פסוקים על גבי פסוקים. כדי להבין את מהות השעבוד, אנו "נשלחים" לקרוא בדברים, בשמואל, ביחזקאל ועוד.
אם כך – איך בכל זאת אפשר להסביר את ההתאמה של ההגדה להנחיה החינוכית של המשנה ואיך נוכל להסביר את "ההצלחה החינוכית" הגדולה?
נראה לי שעיון נוסף במשנה ובעקבותיו בהגדה – מגלה את מהותם של דברים.
המשנה (פרק י ד) פותחת באפשרות ש"הבן שואל אביו" ומיד ממשיכה "ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו", כשתוכן הלימוד הוא: שאלות "מה נשתנה". הברייתא בגמרא מוסיפה: "חכם בנו – שואלו, ואם אינו חכם – אשתו שואלתו, ואם לאו – הוא שואל לעצמו(!), ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעים בהלכות הפסח שואלין זה לזה!". אנו לומדים מכך כמה עקרונות חינוכיים חשובים:
א. כל אחד יכול וחייב להוסיף בלימוד, גם אם, ואולי דווקא כאשר הוא כבר בגדר "כולנו חכמים... כולנו יודעים..."
ב. שיטת הלימוד בדרך של העלאת השאלות יוצרת דיאלוג במקום הרצאה מונולוגית של "היודע" מול חסר הדעת. הכל יודעים בשולחן ה"סדר" כפי דעתם. הכל שותפים לשיח של הסדר מי כשואל ומי כמנסה להשיב. מתוך השיח המשתף את הכל, נוצר הלימוד האמיתי, המפנים. העיסוק החינוכי והמחשבתי הוא החיפוש והתהייה והדרך אל הידיעה. ועל יסוד השאלות נבנה לימוד התוכן והפיכתו לחלק מן הדעת.
ומכאן אל שאלת ריבוי הנושאים ואל דרך הצגתם השזורה וחסרת השיטה. דווקא באופן זה מתקיים לימוד אמיתי. כל הלומדים מקיימים שיח לא רק בינם לבין עצמם, אלא בינם לבין הטקסט המזמן עוד ועוד שאלות, תהיות ואפשרויות. את הדרך צריכים הלומדים לפלס בעצמם, כפי יכולתם.
המדרשים המורכבים, שהם הם עיקר סיפור השעבוד והגאולה, אכן "שולחים" אותנו ללמוד מפסוקים נוספים, ועל ידי כך להרבות דרכי התבוננות אל ההוויה המתוארת. במקום תיאור מפורט של השעבוד, שהוא כמעשה של צילום מצב כפי שהיה, יש התבוננות רב מימדית – כיצד נתפס השעבוד בעיניהם של המתבוננים בכל הדורות, וכמובן גם בעינינו המשוחחים עם הפסוקים והמדרש. כך גם העיסוק והדיון בגאולה.
כל אדם המסב לסדר אינו מוזמן רק לשיח לימודי. תוך כדי השיח הוא משתתף בחוויה רבת גוונים של פנים שונות של טקסט – פיוט, פסוקים, מדרש, הלכות ועוד, ואלו מהולים בקולות של שירה, בטעמים וריחות, במנהגים ומסורות. כך הוא שותף בכל מהותו לתהליך.
ושוב נחזור למשנה. אנחנו לא עוסקים ב"ללמד את הבנים והבנות", אלא אנחנו כולנו עסוקים עם ילדינו בתוכן המשמעותי ביותר עבורנו ועבורם בלילה זה. אין היררכיה, אלא יש שותפות דעת מלאה.
ההגדה המורכבת, רבת הגוונים והמימדים, מזמנת לכל לומד אפשרות של הזדהות והשתתפות, כל אחד – גדולים כקטנים, "לפי דעתו".
אחד הדברים המרגשים ביותר בליל הסדר היא הידיעה שכשם שאנו מסבים עכשיו לסדר, כל עם ישראל לגווניו השונים כל כך, מסב אף הוא סביב אותו סיפור מופלא שעוד לא סופר אף פעם כפי שיסופר בפעם הזאת בשנה הזאת. ולא רק לכך אנו מודעים, אלא גם לעובדה שכל הדורות שקדמו לנו, עשו בדיוק כמונו, וכך גם צאצאינו יעשו בע"ה.
כולנו יחד נכנסים אל "ההגדה". אנו הם המשועבדים, אנו היוצאים לחירות, המבררים לעצמנו מה מהותה של חירותנו, ואנו הם הנגאלים שבה בעת גם מצפים ותוהים ומכינים עצמנו לכלל גאולה שלמה.
את שירו "הגדי מן ההגדה" מסיים נתן אלתרמן בבתים אלו:
..."ואותה הגדה כה אמרה אז דומם:
טוב, עמדו לכם, גדי ואבא.
בדפי מהלכים העשן והדם,
על גדולות ונצורות שיחתי נסבה.
אך ידעתי כי ים יקרע לא בכדי
ויש טעם חומות ומדבר להבקיע
אם בסוף הספור
עומדים אבא וגדי
וצופים לתורם שיזרח ויגיע".
הכותבת היא ראש בית המדרש לנשים, מדרשת עין הנצי"ב