לפני שהגעתי לבוסטון (כבת הזוג של נבחר ל"תוכנית ווקסנר לפיתוח מנהיגות ציבורית בישראל") לא ממש התעסקתי או חשבתי על מנהיגים ומנהיגות. מידי פעם קראתי סיפורים על מנהיגים מעוררי השראה אבל משום מה היה נדמה לי שהאנשים הללו הם יוצאי דופן. לצערי, חשבתי שאנשים שנמצאים בעמדות בכירות מגיעים לשם אמנם עם כישורים ויכולות אך הייתי מאוד סקפטית בנוגע למניעים הכשרים שלהם ולאכפתיות שלהם מהאנשים שבחרו ושלחו אותם.
אולי אני יוצאת דופן בעניין הזה, אבל אמירות שאני שומעת או קוראת סביבי, נותנות לי את ההרגשה שאיבדנו אמון במנהיגים שלנו והציניות השתלטה גם על ההרגשה הציבורית כלפי העומדים בראש המערכות השונות (חינוכיות, פוליטיות, רפואיות ועוד).
השנה (שעומדת להסתיים עוד 4 חודשים) מעבירה אותי טלטלה רצינית בנושא הזה. במהלך השנה הכרנו ופגשנו את נושא המנהיגות מפרספקטיבות שונות: בלימודי המנהיגות ב"קנדי סקול" אני נחשפת (דרך בעלי) ללימודים מורכבים וחשובים שמנהיג אמור להתמודד איתם: ניהול משברים, פתרון בעיות, ניהול משא ומתן, תוכניות עבודה, הובלת צוות וארגון, העברת הרצאות ונאומים מעוררי השראה ועוד , מנהיג נדרש לסקרנות והתחדשות תמידיים תוך כדי השקעת זמן, משאבים וכוחות (לרוב על חשבון חייו הפרטיים) ללמידה וניהול. מנהיג הוא גם הראשון לקבל ביקורת ולשאת באחריות על כל טעות של מי שמתחתיו.
אז מי בעצם רוצה להיות מנהיג ולמה בעצם?
זכיתי ובארוחות השבת שלנו מתארחים מנהיגים רבים: מהתכניות השונות בבוסטון (ווקסנר, מעוז, לימודים אקדמאיים פורצי דרך, אנשי רפואה ,ביטחון, מחקר ועוד) אנשים מדהימים, שפקחו את עיניי והחזירו לי אמון במנהיגים שלנו: הופתעתי לפגוש אנשים שעושים את תפקידם בענווה ואכפתיות לצד מקצועיות והשקעה. לא מתביישים לשתף בתחושת השליחות וגם לא בתהליך הלמידה, בטעויות ובאתגרים בתפקיד. למרות הקשיים ולפעמים למרות חוסר הערכה ציבורית - הם מאמינים בעשייה למען אחרים ומשתמשים בכישורים שיש להם כדי לנסות ולעשות זאת על הצד הטוב ביותר.
אני חוזרת עכשיו מסיור בבתי ספר בניו יורק, אשר נועד להיכרות עם מערכת החינוך של ארצות הברית מבפנים, ולנסות להביא לארץ דברים מסוימים לטובת תלמידנו.
הסיור היה מרתק ואכן למדתי רבות על חידושים, התלבטויות, גיוס מורים ולמידה בלתי מפסקת כדי לשפר את החינוך בארצות הברית. פגשתי מורים ש"יצאו מאזורי הנוחות" שלהם, השקיעו זמן ומאמצים ללמידה והתפתחות ובצעדים קטנים הביאו לשיפורים גדולים ולמהפכות חינוכיות. מורים שהפכו למנהיגים.
אני משחזרת את ארבעת ימי הסיור ומנסה להבין מה הדבר שהכי השפיע עליי ואני מופתעת לגלות שהלב שלי התרחב דווקא מהמפגש עם המנהלים הישראלים שפגשתי בקבוצה: מהאמון והאהבה שהם רוחשים למורים שלהם ולתלמידים, מהיותם אנשים אמיתיים, אכפתיים, בעלי ערכים, אנשים שלא מפחדים להתנסות, לשנות ולהוביל.
פגשתי מנהיגים חינוכיים (חלקם כבר שנים רבות) עם אור בעיניים, עם אומץ לצד פחדים שמוכנים להשקיע למען הצוות שלהם והקהילה איתה הם עובדים. הם מתמודדים עם קשיים בירוקרטיים, כספיים, עובדים עם מועצות, עיריות, הורים ותלמידים, והמניע של כולם הוא מניע אמוני, אידיאולוגי. הופתעתי ולמדתי לא להסתפק ברושם חיצוני אלא ללכת ולהיפגש, להכיר ולשאול.
בבית הכנסת בו התפללתי בשבת בשדרה החמישית, הגיע הרב הראשי של דרום אפריקה - הרב וורן גולדשטיין, שכאילו ידע שזה הנושא בו אני כרגע מתבוננת, והעביר שיעור על מנהיגות. הוא הראה שני מודלים מוכרים למנהיגות: מלמעלה למטה (מהשלטון לעם ) ומלמטה למעלה (מהעם לשלטון).
הרב וורן תהה איך יכול להיות שבתורה יש כל כך הרבה עצות והנחיות להנהגה ובכל זאת יש ספרים יהודיים בודדים שעוסקים במנהיגות היהודית ואין האדרה של המנהיגים עצמם?
הוא הסביר שביהדות המודל הוא מנהיגות מהפנים לחוץ- שאמנם בקהילה יש אנשים בעלי כישורים טובים יותר לארגון והנחייה אך שכל אדם מישראל יכול להיות מנהיג : קודם של עצמו, התנהגותו ,מניעיו ומידותיו ואחר כך סביבו: "איזהו החכם- הלומד מכל אדם " "איזהו הגיבור – הכובש את יצרו".
אני מסתכלת אחורה על המנהיגים בהווה והמנהיגים לעתיד שזכיתי לפגוש השנה ואני מוצאת את התכונה הזו שהוא דיבר עליה: הלמידה מכל אחד והיישום קודם כל על עצמך.
מי בעצם רוצה להיות מנהיג? אולי זו לא שאלה של רצון אלא של אכפתיות ופעולה: של האמונה שלנו בחשיבות נושא מסוים והנכונות ללמוד ולהשקיע למענו תוך הקרבה למען הכלל. אתה לא נהפך למנהיג כי זו המטרה – אתה נהפך למנהיג כשהמטרה שלך היא נעלית ונשגבה בפני עצמה.
באחד הימים, פגשתי איש מקסים וצנוע , שלא אכתוב את שמו, אחד המנהיגים בצפון הארץ. שאלתי אותו לגבי הבחירות, והוא ענה לי תשובה שלא אשכח לעולם: 'אני מסתכל על האנשים והם נראים לי נכונים למנהיגות, מאמינים בדרכם וכו' אבל אני מסתכל קודם כל על הערכים החשובים לי, ובהם גם אמון, יושרה, חברות ואני בודק האם המנהיגים אחריהם אני הולך- מיישמים ושומרים על ערכי הבסיס הללו'.
ראיתי עם ילדיי את הסרט הנפלא "הבלתי רשמיים", המראה איך אב אחד שביתו לא התקבלה ללימודים עקב אפליה עדתית יוצר שינוי בסביבה שלו ובמדינה. הסרט המדהים תרם לשיח שלי עם ילדיי ובעקבותיו שוחחנו רבות על מנהיגות, מהפכות, הכח של כל אדם וערכים.
השבוע הזה, בו נבחר כולנו את המנהיגים לכמה שנים הבאות הוא הזדמנות מצוינת לחשוב ולדייק עם עצמינו ועם ילדינו (בכל גיל) עם אילו מנהיגים הם נפגשו במסגרות בהן הם שוהים, מהו בעצם מנהיג, מה יכולת ההשפעה שלו, האם אני כאדם ארצה ללכת אחריו, עד איזה גבול ואיך עליי להבין מי הוא המנהיג שמתאים לי".
המסקנות האישיות שלי:
לא להאמין רק לנאמר בתקשורת - לקרוא, ללכת ולפגוש, לשמוע ולהעמיק כדי להבין מי הוא מנהיג ראוי ומי לא.
לא להירתע מלפעול למען מטרה ראויה - גם אם אני לא המנהיג הרשמי . כולנו יכולים לשפר משהו בעולם שלנו.
לדבר עם הילדים על מנהיגות.
לא סתם נאמר: "כל מי שעוסקים בצורכי ציבור באמונה- הקדוש ברוך הוא ישלם שכרם", המניע למנהיגות צריך להיות אמיתי, מתוך אמונה פנימית בנכונותו והיותו טוב לציבור.
ולכם מנהיגים יקרים - אל תשכחו שאתם לא פועלים בשביל הכבוד או התפקיד- אתם פועלים כי אכפת לכם מהמטרה ומהציבור, אתם השליחים שלנו.
בהצלחה.
מיכל כרמי (אשת חינוך: מרצת העצמה ומנחת חוגי הורים , כתבת חינוך ומנהלת דף הפייסבוק "שפר באהבה- מיכל כרמי" , מורה ואמא לשבעה)