מירי פרומר גדלה בידיעה שאמה, נמצאת במקום כל שהוא, אבל לא ידעה היכן, ובמשך תשע עשרה שנים, חיפשה אחריה. היום, עשרות שנים אחרי, כשהיא אדם בוגר, היא כבר יודעת לספר כי כאשר נולדה, החדר התמלא בצעקות של דודותיה, ושל צוות האחיות והרופאים, "הכל נגדע באותה שניה, היא נפטרה, ואני נולדתי", היא מספרת. "בגיל תשע עשרה, ביום שסיימתי את הסמינר לגננות, קרא לי המנהל. ואמר לי כי שם לב כי משהו מפריע לי, וכנראה זה בגלל שאימי נפטרה בלידה", כך היא גילתה כי למעשה, כי אין לה עוד מה לחפש.
"אמנם עשיתי עבודה", היא מספרת בכנות, "אך לומר כי אני נקיה מזה, אני לא יכולה להגיד. אני מרגישה צער. היתה לי אמא שציפתה, וחיכתה והתרגשה, והיא נפטרה. עם הכאב הזה המשכתי את החיים הלאה, ורק כשנולדה הנכדה הראשונה שלי, התחלתי לשאול את עצמי, רגע, אז מי הניק אותי? מי טיפל בי? ומסתבר שנשארתי במשך שנה בבית החולים..יש לי את כל הזכויות להיות ממורמרת וכועסת, אבל החלטתי שאעשה עם הזה משהו אחר".