התחלתי לתהות ולחשוב על החיים כמשחק קלפים, ועל משמעות "הקלפים" שכל מתמודד קיבל. סיפרתי לעצמי את סיפור חיי דרך הקלפים שקיבלתי ותהיתי בהם, הפלגתי במחשבות, ובינתיים, הבנות סיימו לריב מי תערבב, מי תחלק וכו'..
חיכיתי להזדמנות שבה נהיה רק אחת על אחת. אלופת הטאקי הבלתי מנוצחת, הלוא היא בת השמונה שלי, ואני, שמפסידה בכבוד רוב הזמן. ביקשתי ממנה שנערוך ניסוי: חילקנו את הקלפים בינינו כרגיל, כאשר הפעם שיחקנו משחק "פתוח" ופרסנו את הקלפים באופן גלוי. אמרתי לה שעכשיו, היא תגיד לי מה לעשות עם הקלפים שקיבלתי, ואני אומר לה מה לעשות עם הקלפים שהיא קיבלה. אף אחת לא מביעה דעה על מה שהשנייה מחליטה. וכמובן, לא להפעיל שיקול דעת בעקבות הקלפים שחשופים בפנינו. לדמיין שאנחנו לא רואות מה יש ליריבה.
היה מדהים.
לא אשאיר אתכם במתח. כמובן שניצחתי. זאת אומרת, היא ניצחה עם הקלפים שלי. נוכחתי לדעת לאחר המשחק, שלא הקדשתי תשומת לב לקלפים הפרוסים בפניי, ולא ניצלתי את המשאב הזה (חוק זה חוק). היא לעומת זאת, עשתה מאמצים כבירים שלא להסתכל (חוקים נועדו כדי להפר אותם).
בתקופה בה אני מנסה לגבש לעצמי תוכנית לקראת שנה הבאה, הניסוי היה עבורי יותר מסתם משחק.
הרבה מחשבות ובעיקר כמה תובנות משמעותיות. אין ספק, לא נולדנו שווים. ארגז הכלים והצידה לדרך שונה לחלוטין מאדם לאדם. לא התגלגלנו לכאן כדי להיות כולנו אותו הדבר, ואין דרך אחת שהיא הנכונה לחיות. הצלחה יכולה להימדד בכל כך הרבה אופנים.
עלינו לחבק בשתי ידיים את הקלפים שלנו, לקבל אותם, ללמוד אותם ולהשתמש בהם. אם כבר השוויתי את החיים למשחק הצבעוני הזה, אז כמו בטאקי, לאחר שמסיימים סט ראשון של קלפים, עוברים שלב ומגרילים סט חדש של קלפים, כל פעם אחד פחות, (אולי זה העשור שחלף...) אפשר להתבאס מהם, אפשר לשמוח בהם, אבל את סוף המשחק תכריע לרוב הדרך בה נשחק איתם. אפילו שלפעמים זה מרגיש קצת "מלחמה", עלינו לסיים כל שלב הכי טוב שנוכל ולהתקדם לשלב הבא בנחישות ובאמונה.
הקלפים שקבלתי אפשרו לי לגדל את ילדיי צמוד אליי בשנים הראשונות לחייהם, וזו הייתה הגשמת חלום. אחד מיני רבים. אני צריכה להזכיר לעצמי להודות על זה לעיתים יותר קרובות. כעת כאשר אני מתחילה לתכנן את השלב הבא, אני צריכה שוב לבחון את הקלפים, ללמוד אותם ובעיקר להבין איך אני עושה איתם את הכי טוב שאני יכולה.