אין ספק כי מערך מבחני הנהיגה בישראל, היה זקוק לריענון משמעותי, והתאמה למציאות שהשתנתה כאן ברבות השנים. אחד מהנושאים החשובים שדרשו שינוי, הוא קיצור זמן ההמתנה בין מבחן למבחן, אשר יכל להגיע גם למרחק של חצי שנה. אלא שבמקום לייעל את המערכת, נראה שהתקנות שנכנסו לתוקף הצליחו לייצר בעיות חדשות. בין היתר, הבעייתיות שבהתקנת מצלמות ברכב המבחן, אשר אכן מתעדות אותו, ואמורות לאפשר ערעור אחר החלטת בוחן, אך אינן מצלמות את כל טווח הראיה אליו היו חשופים הבוחן והנבחן בזמן הנהיגה.

כמו כן, בעקבות הוספת כמות מבחנים גדולה מבעבר, החלו מורים לשבץ את תלמידיהם, גם כאשר אינם מוכנים. וזאת, רק על פי בקשת התלמיד. לדברי אחד הבוחנים: "המורים מביאים את התלמידים לא מוכנים, רק כי יש עכשיו הרבה טסטים. איך אמר לי איזה מורה? 'התלמיד רוצה טסטים? שייתנו לו טסט. אמנם הוא בשיעור עשרים, ואני יודע שהוא יחזור אליי, אבל מה אכפת לי, העיקר 250 ש"ח נכנסים לי לכיס'. מגיעים לרמה של טסטים ברמה של עשרה שיעורים, ברמה שאתה צריך כל הטסט להתערב. הוא יודע רק ללחוץ על דוושת הדלק והבלם, יותר מזה הוא לא יודע לעשות כלום. כולם מרוויחים מזה חוץ מהתלמיד, שהוא המפסיד הגדול".