לפני כמה שנים כשהייתי מדריכת טיולים, יצא לי להדריך קבוצה של נוער חוצניק במשך חודש שלם.
זו היתה הפעם הראשונה שלי שעשיתי משהו מעין זה, והמפגש הבלתי אמצעי והאינטנסיבי איתם, גרם לי להלם תרבות. שום דבר שחוויתי או הכרתי, לא הכין אותי למפגש הזה.

זה התחיל במכונת הקפה. הם הגיעו עם מכונת קפה מחו"ל, שהקפיצה את כל החשמל באכסניה בה התארחנו, והיא נשרפה. באותו ערב הם רכשו מכונת קפה נוספת שלא סיפקה אותם, והושלכה לפח ללא היסוס, ושלחו את אחד המדריכים לקנות מכונת קפה שלישית. סיפור דומה היה גם עם מדפסת. 
קונים אחת, ואם מתחשק אז עוד אחת ועוד אחת. כמה שרוצים. בלי לחכות לאישור תקציב, חתימה, קבלה, חשבונית מס. הכל כל כך פשוט וקל.

קונים, זורקים, קונים, זורקים. בצורה הכי פשוטה, בלי בירור וייסורי מצפון או ארנק. גם הציוד היה בשפע. לא רק ערימות של דפים צבעוניים, בריסטולים, טושים, קלסרים משרדיים איכותיים ושלל מכשירי כתיבה שאף סניף של בני עקיבא בארץ לא זכה לראות בשפע שכזה, אלא גם המון דברים אחרים. תקציב אינסופי.

היו בנדנות מודפסות עם שמות חברי הקבוצה, אבל נפלה שם טעות דפוס, אז הדפיסו מחדש וקנו עוד 55 בנדנות. נקנו עשרות זוגות גרביים בשביל "יום הגרביים השונים", בו כל חברי הקבוצה גרבו גרביים לא תואמות. בסוף היום גם הגרביים הושלכו לאשפה, כמו סתם צ'ופר רגיל שמקבלים מהמדריכים. השפע החומרי שנפגשתי בו שם לא הפסיק להפתיע אותי במשך כל אותו חודש. כל פעם צץ משהו חדש.

אחת החוויות שזכורות לי עד היום, זה שאחד הנערים קרא באוטובוס בדרך לאיזה מסלול בנגב: "אני רוצה גלידה עכשיו"! עניתי לו: "אין אפשרות  לגלידה עכשיו, אנחנו בדרך למסלול, ממילא באיחור, אין זמן לעצור". ואז הסתובבתי, וראיתי שזה לא היה אחד הנערים שדרש גלידה עכשיו, אלא הרבי, הרב האחראי שמלווה את הקבוצה. הוא הבהיר לי שאם הוא רוצה גלידה, אז כן תהיה עצירה.

עצרנו כמובן, והקבוצה פשטה על חנות הנוחות התורנית ורוקנה אותה. הייתי בהלם. לא הכרתי שפע ותפנוקים ברמה כזו (כן, כן, הדרכתי המון קבוצות מכל השכבות הסוציואקונומיות בארץ, ולא, שום דבר לא התקרב לזה). למסלול כבר לא הספקנו. כשהסתיים הטיול, המעסיק שלי לקח אותי לשיחה, לשאול איך היה. הוא אמר שהרבי הרגיש שככל שעברו הימים בטיול, הייתי פחות ופחות בפוקוס. הכחשתי מכל וכל.

זו לא אני, זה הם! כל פעם השתבש הלו"ז כי היה צריך לעצור לגלידות או להתעכב בחנויות מזכרות.
איך אפשר להתנהל עם לו"ז צפוף ככה?
המעסיק שלי ניסה להסביר לי שהרבה פעמים כשמדריכים קבוצות כאלה בפעם הראשונה, יש קצת הלם ראשוני שמקשה לתפקד בצורה מיטבית. אבל במקום לומר לו שהוא צודק, וסביר להניח שבפעם הבאה יהיה הרבה יותר מוצלח לשני הצדדים, המשכתי להתעקש שאני הייתי בסדר גמור. ראיתי עד כמה הוא רצה שאודה בטעותי, אבל הייתי גאה מדיי והתעקשתי שהם התנהגו לא לעניין.
המעסיק שלי ראה שאני לא מקבלת את מה שהוא מנסה לומר, ובשנה שלאחר מכן לא ביקשו ממני להדריך שנית.

לקחו כמה שנים, ולמדתי את הלקח. התחתנתי, ובעלי, שלמד מוח אחד, הסביר לי איך להכיר את החוזקות והחולשות שלי. אחד הדברים המאפיינים אותי הוא יכולת אילתור נהדרת. אני יודעת לזרום ולרוב להתאים את עצמי בסיטואציות משתנות. הצד השני של התכונה הזו היא, שאני לא אוהבת לתכנן מראש.

יש אנשים שבלי תכנון מראש הם מבוהלים מכדי לתפקד, ולעולם לא יסכימו לבקשה ספונטנית. אני בדיוק ההיפך. כשהייתי מורה לאנגלית לעתים רחוקות הייתי צריכה להכין משהו מראש. זה אולי נשמע מזלזל וחסר רצינות, אבל במהלך שנה שלימדתי צפו בי ארבע מפקחות שונות של משרד החינוך, וכולן היו מרוצות והחמיאו על השיעור שלי.

יום אחד נקראתי אל המנהל, המורים נתבקשו להגיש את תכנית הלימודים ומערכי השיעורים לכל השנה, ורק אני לא הגשתי. "אני מתחיל לחשוש, הוא אמר, שאת לא מכינה את השיעורים שלך בכלל". פעם הייתי מכחישה מכל וכל, ומנסה לתרץ ולהסביר. אבל למדתי את הלקח מהקבוצה שהדרכתי.

"נכון מאוד, אתה צודק", אמרתי לו. "אני כזו. לא מתכננת שנה מראש. גם לשיעורים שהמפקחות צפו בי לא התכוננתי מראש. מצד שני, אני מתאימה את עצמי לתלמידים ולסיטואציה כל פעם מחדש, עומדת ביעדים וקוצרת מחמאות על היצירתיות שלי מאנשי המקצוע שצפו בי". המנהל הביט בי בהפתעה, והנהן בהערכה.  גם אני הייתי מופתעת, ממנו ומעצמי. למדתי שיעור גדול כמה חשוב להכיר בחולשות ובחוזקות שלי.

 

לטורים קודמים

 

ליצירת קשר, חפשו בפייסבוק "חני כהן יהונתן".