אחד המוסדות המרכזיים של התרבות שלנו, המשפחה, עומד זה זמן תחת התקפות מכיוונים שונים. עוד לפני כמה עשרות שנים נחשבה המשפחה הנורמטיבית, כזו שבה אב ממין זכר ואם ממין נקבה נוטלים אחריות על טיפוחם של ילדיהם המשותפים, לאבן הבניין הבסיסית של החברה האזרחית ולמצב אנושי ראוי ורצוי. היום מפמפמים כלי התקשורת בהנאה מרובה את סיפורה של אם יחידנית אל-הורית שהתחתנה בטקס אלטרנטיבי עם עץ אזדרכת, ואת זוג הגברים שנוסעים לזמביה כדי לאמץ שם שלשה ילדים וצ'יטה. מעבר לרצון לבדר את הציבור בסיפורים אנושיים מרגשים, קשה שלא להבחין באג'נדה החתרנית, בה חלק מהניסיון ליצור לגיטימציה לסגנונות חיים אחרים קשור עם השמצתו ושלילתו של מצב העניינים המקובל. טענתה ההזויה של מרב מיכאלי כי "המשפחה הגרעינית היא המקום הכי פחות בטוח לילדים", מדגימה את הלך הרוח המדובר.
כנגד מגמה זו קמו שומרי החומות, קואליציה של שמרנים הדבקים במבנה החברה המסורתי, ושל דתיים החרדים מאיסורי עריות ומאיבוד עוד גורם שנותן קצת צבע יהודי לחברה הכללית. גם כותב השורות האלו מרגיש כך באופן כללי, וקריאתם, חדשים לבקרים, של המלצות אזוטריות חדשות ביחס למבנה המשפחה, מביאה אותי על פי רוב להרמת גבה רבתי. עם זאת, אני חש שיש מקום לבירור כלשהו של הנושא. בפרט, אני סבור שיש מידה מסוימת של חוסר הגינות כאשר הטיעונים מושמעים מצד ארגוני החזית של הר המור, כמו ארגון ליב"ה ודומיו. גם כאשר המאבק הספציפי הוא נכון וראוי, יש טעם לבחון אותו בהקשר הרחב יותר.
רבנים וארגוני יהדות נהנים מאד להציג את המשפחה המונוגמית המקובלת בזמננו כסוג של "ערך יהודי". בזכרוננו נמצאות הדוגמאות של בית אבא ובית סבא, שהיו בדרך כלל משפחות מן הסוג המסורתי. שם גדלנו והתפתחנו, מצאנו אוזן קשבת ומקור לנורמות התנהגות חברתיות ודתיות, ישבנו יחד לשולחן השבת, חגגנו את החגים וכן הלאה. למעט אותם חסרי מזל שגדלו בבתים בעייתיים, לרובנו יש סנטימנט בסיסי חיובי לדרך החיים הזו.
אבל כמה מכל זה הוא באמת יהודי? הרי אברהם אבינו או יעקב אבינו לא חיו במשפחות מונוגמיות, והמתחים בין נשותיהם ממלאים חלק נכבד מספר בראשית. חרם דרבנו גרשום האוסר על הפוליגמיה התקבל רק בארצות אשכנז, ובני ספרד המשיכו לשאת נשים רבות עד דורנו ממש. הבבא סאלי, שזכרו נערץ בקרב רבים, היה נשוי לשלוש נשים במקביל (את השלישית נשא בגיל 64, כשהיא היתה בת 16). האם אנשי ארגון ליב"ה הקוראים "לשמור על התא המשפחתי" והעומדים על "זכותם של ילדים לחיות במשפחה נורמטיבית" יהיו מוכנים להסתייג מאורח חייו של הרב אבוחצירא? אתמהא.
בנוסף, אין לשכוח כי שולחן שבת משפחתי, לדוגמה, הוא מן התפנוקים שיכולים להרשות לעצמם רק אנשים כמונו שאינם מקפידים על דיני טומאה וטהרה. כשיעמוד המקדש על תלו ונצטרך להיזהר ממגעם של זבים וזבות ונידות ויולדות, לא תהיה כמעט שום אפשרות לכנס את בני המשפחה סביב שולחן אחד. יש הבדלים לא מועטים בין מה שנראה לנו כמבנה תקין של משפחה לבין מה שבאמת נהג בעם ישראל לדורותיו.
למיטב הבנתי, "התא המשפחתי" או "המשפחה הישראלית" מעניינים את ארגוני הר המור כשלג דאשתקד. עניינם הוא פשוט: שיהודים יקיימו כמה שיותר מצוות ויעשו כמה שפחות עבירות. מסתמא אין יהודי ירא שמיים שלא יסכים אתם בנקודה הזו, אבל כאשר הדברים מגיעים לשאלת השימוש בכוחה של המדינה כדי לאלץ את האזרחים לפעול על פי השולחן-ערוך, ניתן כבר להתווכח הן על שיטות הפעולה והן על תוצאותיהן הציבוריות וההלכתיות.
בשבועות האחרונים הסתער ארגון ליב"ה על אוניברסיטת בר-אילן (גילוי נאות – מקום העבודה שלי) עקב קיומו של כנס העוסק במה שמכונה היום "פוליאמוריה" – מיתוג חדש של רעיון הנישואין הפתוחים משנות החמישים של המאה הקודמת. המפגינים, מחלקי הסטיקרים, המטרילים האנונימיים בדואר האלקטרוני ומארגני העצומות (האנונימיות גם הן) מחו על הלגיטימציה שנותן כנס שכזה לאורח חיים של ניאוף בהסכמה. מבלי להיכנס לתכניו האמיתיים של הכנס (בהם אינני בקי) אני מוכן להניח לצורך העניין שהם צודקים לגמרי.
אבל עם כל הכבוד לכנס כזה או אחר, יש להניח שהתופעה קיימת ומתפשטת גם בלעדיו. אם ברצונם של אנשי ליב"ה למנוע יהודים מלעבור על לא תנאף ועל "אל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע", הם צריכים לפעול בצורה פשוטה מאד: לדאוג שרבנים לא יסדרו קידושין ליהודים שאינם חשים מחויבות לשמור תורה ומצוות. אם יהודים אינם נשואים זה לזה, האשה אינה אשת איש וחומרת האיסור שיש בחיים פוליאמורפיים, אם הוא בכלל קיים, יורדת פלאים. מדוע אין הם יוצאים נגד חוק המדינה המחייב חילונים להינשא בנישואין דתיים, או נגד הרבנים העורכים נישואין כאלו?
אני מניח שתלמידי החכמים שבליב"ה מודעים לדברי הרמ"א (אבן העזר סימן כ"ו) שלפיהם מי ש"מייחד אליו אשה" ללא חופה וקידושין, "יש אומרים שמותר והיא פילגש האמורה בתורה ויש אומרים שאסור". הם בוודאי אינם מחזיקים את מערך הרבנות הראשית כדי להציל את אוכלי השפנים ומחללי השבת מלסמוך חלילה על יש אומרים ברמ"א. אבל אם לא זו, מהי המטרה? להכניס רבבות ומיליוני יהודים לסיטואציה הלכתית שעלולה לגרום להם להיכשל באחת מג' עבירות החמורות?
יתר על כן. במקרים בהם הניאוף יוצר בעיה של ממזרות, הרבנים העוסקים בדבר הם הראשונים לחפש עילות לפסילת הקידושין כדי להציל את הוולדות מהסטטוס של ממזר. לפי תפיסתם של בתי הדין הרבניים היום אם הנישואין הם אזרחיים הבעיה פתורה, הוולד כשר, ואין צורך שהאשה תקבל גט במקרה של פירוק הנישואין (ראו לדוגמה פסק בית הדין הרבני הגדול בהרכב הרבנים שרמן, דייכובסקי ובן-שמעון, תיק 4276 /ס"ג). כל מי שעבר בעולם הישיבות יודע על מנהגם של הרבה רבנים גדולים להביא עדים פסולים על מנת לפסול את הקידושין ולמנוע הכשלת אנשים בעריות, והדברים גם מתועדים בספרות ההלכתית. הם גונבים את דעת הזוג והקהל ועורכים הצגה של חתונה, שאין לה תוקף הלכתי, כדי שהאישה לא תהיה אשת איש. טוב ויפה – אז למה צריך אותם בכלל? שיתנו להתחתן בנישואין אזרחיים ושלום על ישראל.
יש גישה אחרת, כזו הרואה את הנישואין כדת משה וישראל לא מבעד לפריזמה של מצוות ועבירות אלא כחלק מהשמירה על זהותה היהודית של החברה על ידי שותפותם של יהודים, גם חילוניים, בטקסי מעגל החיים לפי ההלכה. רבני צהר, שאוחזים פחות או יותר בגישה זו, מוכנים להשקיע מאמצים גדולים כדי להפוך את טקס הנישואין הדתי לנגיש יותר, ומאיים פחות, בעיני הציבור החילוני. הם רוצים לחסוך לכלה את הפגישה עם מדריכת כלות נבערת ששופכת עליה את ההבלים שלימדו אותה בסמינר (חברה של אשתי, סטודנטית חילונית, שמעה ממדריכת הכלות שלה שהאדם הרוחני יותר הולך ופניו קדימה, להבדיל מהבהמות שפניהן כלפי מטה. שאלתה שנשאלה בתמימות גמורה "מה עם הג'ירפה" נותרה ללא מענה עד היום). הם מנסים למנוע את המצב בו לץ בחליפה שחורה נוטל את הפיקוד על טקס החופה ומפריח בדיחות סרות טעם על חיי הנישואין והחותנת, כאשר עיניו נשואות אל מעטפת השטרות הפטורים ממס שיתחב לכיסו בסוף הערב.
אבל מרכז ליב"ה פועל, כמדווח באתר שלו, "לחיזוק מוסד הרבנות הראשית" ב"סוגיות צביוניות מרכזיות כמו נישואין". במילים פשוטות, הוא משתף פעולה במרץ עם החרדים ברבנות הרודפים את רבני צהר בכל דרך אפשרית ומנסים להצר את צעדיהם מנימוקים שמן הסתם למדו מרבותיהם בני עלי ובני שמואל. לא נותר אלא לתהות מהי בעצם מטרתה של הפעילות הזו, ואת מי היא משרתת.
כאמור לעיל, מאבקים נכונים וראויים כבודם במקומם מונח, ועדיין יש מקום לשאלה מי מנהל אותם ומה הוא באמת רוצה להשיג. כאשר תלמידי ר' צבי טאו עוטים את שריון ההגנה על המשפחה הנורמטיבית, עולים לרכב על סוס טובת הילדים ומוצאים כל מיני תמימים שימושיים שירוצו לפניהם בזעקות שבר על ניאוף ועריות, כדאי שיזכרו גם את עדר הג'ירפות שבחדר.
הכותב הוא פרופסור במחלקה לפיזיקה באוניברסיטת בר-אילן