"נו נו, הדור של היום”, כך הייתה מסננת בצרפתית, סבתא שלי בת ה-101, שנפטרה בדיוק לפני שנה.
היא הייתה אומרת את המשפט הזה בחיוך. לא בשביל לחנך, לא בשביל להתמרמר עלינו הצעירים הפוחזים, אלא, בשביל להזכיר את החוכמה הפשוטה הזו של פעם.
קראתי לא מזמן כתבה ישנה ב”מסע אחר”, על “מועצת שלוש עשרה סבתות השבטים הבינלאומית”,
מועצה שמטרתה להזכיר לכל אותם צעירים, שחוכמה היא עניין של זמן, ניסיון, והרבה הרבה סבלנות.
הנשים החכמות של השבטים הם כמו ספרייה עתירת ידע וחוכמה, כל החלטה חשובה מתקבלת רק לאחר התייעצות איתן, גם הן נעזרות במורשת של האמהות והאבות הקדומים להן.
חשבתי הרבה על המשפט של סבתא שלי, הרי זה לא חדש שכולם מסננים על הדור הזה של היום, שהוא מפונק, חצוף, רוצה הכל כאן ועכשיו, ובכלל, פעם? פעם היה הרבה יותר טוב.
אנחנו נוטים תמיד להסתכל על העבר בערגה בלתי נגמרת. אין מה לעשות, הנוסטלגיה תמיד מנצחת.
אבל, כשחשבתי לעומק על ההבדלים האלה בין הדור של היום לפעם, הבנתי שיש הבדל אחד מאוד מרכזי. איבדנו את היכולת שלנו לסמוך על עצמנו.
כאשר סבתא שלי, ואפילו אמא שלי, היו צריכות לקבל החלטות לגבי גידול ילדים, הן לא היו פונות לגוגל. גם כי לא היה, וגם כי הן לא היו צריכות. הן היו מרימות טלפון לאמא שלהן ומתייעצות איתה. כמה פשוט. לתת כבוד ולקבל חכמה מאותן נשים שגידלו אותן, עם הזמן הן גם פיתחו את האינסטינקטים לקבל החלטות מושכלות, ולא להסתמך על טכנולוגיה שתציל אותן. אנחנו עם שמקדש את המסורת, מדור לדור לדור, אבל משהו קרה. או ליתר דיוק, שני דברים קרו או נפגמו בדור הזה.
ראשית, אנחנו מסתכלים על אותו דור קודם כמו שמסתכלים על דינוזאורים, אנחנו שוכחים שיש לנו פה מכרה זהב שאנחנו פשוט לא משתמשים בו.
והדבר השני הוא, השפעת הטכנולוגיה על שיקול הדעת שלנו. מצד אחד, אותה טכנולוגיה מבורכת ומקלה עלינו. אך במובן מסויים, גם מנוונת אותנו. אנחנו לא סומכים על עצמנו יותר. הרי למה לחשוב איך להגיע ממקום למקום כשיש ווייז? ולמה להתייעץ עם ההורים שלנו, כשעל כל דבר יש תשובות בגוגל, למה להפעיל שיקול דעת, ולמה להתחיל להתלבט כשאנחנו מוצפים בתשובות מכל עבר?
אז, בפעם הבאה שלילד יש פריחה ועולה לכן התלבטות כזו אחרת, גשו לטלפון. לא על מנת לפתוח אתר אינטרנט, אלא בשביל להתקשר לזקנת השבט, האוצרת בתוכה ידע עתיר חכמה, שאולי יכול לפתור את רוב הבעיות, ועל הדרך לעלות לה חיוך על הפנים.