כעובדת סוציאלית שעוסקת בקידום מדיניות, ציר החשיבה המלווה אותי נע בין הטיפול המצומצם במקרה הפרטני המורכב שאותו אני פוגשת בשדה ועד בחירת השיקולים הכוללים שמצדיקים את קידום המדיניות בנושאי רווחה, חברה וכלכלה בישראל. היכולת לראות תופעות חברתיות ממשקפיים קרובות שמסתכלות לאדם קשה היום בעיניים, אך יחד עם זאת, עם משקפיים נוספות- מרחיקות ראות- שנותנות את הסתכלות המאקרו על ההיבטים השונים שנכללים באותה תופעה חברתית, מופיעה לעניות דעתי בפרשת משפטים בדינים העוסקים בבניין החברה היהודית על עיקרון הצדק והאנושיות כפי שכותב הרש"ר הירש בפתיחתו לפרשה.
דיני החוק האזרחי והפלילי המובאים בפרשה, מנסחים את יחסי האדם לחברו במסגרת המדינה כשלב מקדים להיתכנות של החברה היהודית לבנות את אוהל מועד המבטא הקשר בין העם לאלוהיו כפי שיובא בפרשות הבאות.
הפרשה פותחת בדיני עבד ואמה שלא נוהגים בימינו, אך בתוכם מובלע דין יסודי בדיני אישות המהווה בסיס למחויבות הזוגית בעולם ההלכה לאורך הדורות. הפסוקים קובעים את דינו של אדון, ששפחתו הביאה סימני בגרות. עליו לבחור בין שתי אפשרויות – להשאירה בביתו ולשאת אותה לאישה (או לתת לבנו לשאת אותה לאישה) או לשלח אותה בעבור פדיון שישלם אביה. אך התורה מזהירה שלאפשרות הראשונה יש מחיר – "כמשפט הבנות יעשה לה". מהו אותו 'משפט הבנות'? התורה מבארת – "שארה כסותה ועונתה לא יגרע". שלשת חיובי היסוד של איש לאשתו, שנידונו לעומק בגמרא בקידושין, בראשונים שם ובפוסקים השונים בסוגיות אבן העזר, מקורן בהערה של התורה על דין אמה קטנה שבגרה.
מדוע בוחרת התורה לעצב את הדין האישותי במסגרת כזו? מבאר הרש"ר:
"רצתה התורה לרמוז על עיקרי "משפט הבנות" בישראל. והנה היא מייחדת את הדיבור על אישה בשפל המדרגה החברתית, בתו של קבצן, בתו של אדם שכבר מכר את הכותנת שעליו כדי להציל את עצמו ואת בתו מחרפת רעב, ולאחר שמכר אותה לאמה, ואדונה זנח אותה, ואולי גם נהג בה באכזריות, היא נעשית לאשתו של בן הבית. ואת האישה הזו מעמידה התורה ליד אישה בת חורין ובת טובים ומכריזה ואומרת: לא יהא דין האישה ההיא קל בעיניך מדין חברתה- כהוא זה!"
לדבריו התורה בוחרת בכוונה להציב את המחויבויות המלאות דווקא כלפי דמות הנמצאת בתחתית המדרג החברתי, הנמצאת בסכנה לקיפוח זכויותיה. הפסוק עומד ומזהיר כאן שישנן זכויות המגיעות לכל אישה במסגרת נישואין ללא הבדלי מעמד או רקע, וחכמים הוסיפו שגם ללא יכולת להתנות על ביטולם.
מקור נוסף המעניק זכות ומעמד גם למי שלא בהכרח היה צפוי שיזכה בהם אפשר לראות בדיני הצדקה בפרשת כי תצא. גם שם קיימת ההתייחסות לאדם כאדם על מכלול התכונות הקיימות בו, מבלי לצמצמו כקטגוריה חברתית מתייגת.
התורה מצווה "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". המדרש בספרי מרחיב את המונח 'די מחסורו אשר יחסר לו' – "אפילו סוס ואפילו עבד, ומעשה בהלל הזקן שנתן לעני בן טובים סוס אחד שהיה מתעמל בו ועבד אחד לשמשו". כלומר לפי דין זה גם מי שירד מנכסיו ונזקק להלוואה או לצדקה ובא ומבקש מהקהל, זכאי לקבל כפי שהיה לו בעבר. כמובן שאין מצווה להעשירו, אך כן להשאירו ברמת החיים בה היה לפני היותו עני. הרמב"ם מייצר אבחנה בין מותרות שאותו אדם היה רגיל אליהם ויכולים להחשב בגדר פינוק, לבין דברים שחסרונם יפגעו בסטאטוס החברתי של אותו אדם. גם כאן אני רוצה לטעון, שההסתכלות העמוקה על עזרה לאדם ששרוי במצוקה נובעת מתוך חשיבה מקיפה מיהו האדם העומד לפני.
היכולת שלי לעזור לו תלויה ביכולת שלי לראות אותו כאדם על מכלול הדברים הקיימים בו. הצמצום של אותו אדם לעני או בפרשתנו, לאמה, מצייר בפנינו הסתכלות מאוד שטחית שסופה להשאיר את אותו אדם באותו המקום בו הוא נמצא.
כשאני מדברת על התייחסות לעני כעני אני מתארת את החשיבה והערכים שיעמדו מאחורי ההחלטה לעזור לאותו עני - ערכים שיעסקו במידת עניותו ומהם הדברים שהובילו אותו למחסור.
לאור דברים אלו, אני רוצה להתייחס לנייר מדיניות שהוציא פורום קהלת בחשוון תשעט (אוקטובר 2018) שעסק ב"בין סיוע לקיבוע: הטבות ותמריצים למשפחות חד הוריות- סקירה וכימות". בתוכנית רדיו שבה התראיין ד"ר מיכאל שראל, ראש פורום קהלת לכלכלה ומכותבי המסמך, הוא הסביר כי ההקשר לכתיבת המסמך ופרסומו היה תוכנית 'לגור בכבוד' שפרסם שר השיכון דאז, יואב גלנט. התוכנית עוסקת במצב הדיור הציבורי בישראל תוך הסתכלות על הכשלים הקיימים והפתרונות האפשריים למצב זה.
אחת הסוגיות שנבדקו על ידי הועדה שהגתה את התוכנית, היא סוגיית הנשים החד הוריות בישראל אשר אינן זכאיות לדיור ציבורי (מדובר על נשים שמקבלות קצבת מזונות מביטוח לאומי כי אינן מקבלות אותה מבעליהן לשעבר). פורום קהלת טען כי אין לתת הטבה נוספת לנשים חד הוריות מכיוון שיש העדפת הטבות מתקנת עבור פלח אוכלוסיה זה שמוביל לבחירה לחיות כהורים יחידאים.
המסמך מתאר את החקיקה הקיימת בתחום המשפחות החד-הוריות ואת מערכת התמריצים הכלכלית הנוגעת בקצבאות ביטוח לאומי, סבסוד בתחום החינוך, סיוע בשכר דירה, הטבות מונציפאליות ועוד. לאחר מכן, המסמך נותן שני תיאורי מקרה של נשים עם רמת הכנסה שונה וסל ההטבות אותן יקבלו במידה ויחליטו לחיות עם בן זוג ללא הכרה רשמית בכך (שני בתים נפרדים) ובמידה ויחליטו להתחתן ולעבור לגור בבית משותף. המסקנה היא שעדיף לאותן נשים להמשיך להיות מוגדרות כמשפחות חד הוריות ולחיות חיים משותפים בשני בתים נפרדים.
ההנמקה למסמך זה כפי שהיא מופיעה בנייר עצמו, היא הצורך לבחון את המערכת הקיימת לפני שמוסיפים סיוע נוסף לאותה אוכלוסיה. אף אני מסכימה עם טענה זו שדורשת לעשות בדק בית לפני שהיא מקבלת החלטות מדיניות תקציביות שהשפעתן על שאר האוכלוסיה היא רבה. אך איני מסכימה עם המישור שבו נקטו פורום קהלת בבואם להחליט האם משפחות חד הוריות זקוקות לסיוע נוסף.
ההתייחסות לאדם הנמצא בעוני כאדם שמקבל קצבאות ותמריצים, היא הסתכלות שבוחנת עני ולא אדם. המורכבות בחיים ללא בן זוג מולידה מחירים אישיים וחברתיים כואבים נוספים שלרובם יש גם ביטוי כלכלי- גידול ילדים על ידי אדם אחד פוגע ביכולת ההשתכרות שלו, הבריחה מבן זוג/בת זוג מתעלל גם היא בעלת מחיר חברתי וכלכלי רב (מושג שנקרא בשפת המחקר כדה- פמאליזציה), החיים בשני בתים מביאים איתם מחיר רגשי גדול ועוד כהנה וכהנה.
כאדם שפגש בחייו משפחות חד הוריות רבות, אני יכולה להעיד כי אם הייתי שואלת כל אחד מהם על הבחירה לחיות לבד - ברור שחלקם היו מעדיפים זאת על רקע אירועי העבר, אך רובם גם היה בוחר לרצות חיים אחרים, של משפחה שלמה יותר. הבחירה של פורום קהלת לנתח את הבחירה המשמעותית בחיינו - עם מי אנחנו בוחרים לחיות - מתוך נקודת מבט כלכלית גרידא של העדפות כספיות, היא בחירה שלעניות דעתי פוגעת בכבוד האדם. כדי לדון בשאלה על תוספת רווחה ברמת מדיניות, יש להסתכל על מכלול השיקולים האישיים, החברתיים, הרגשיים והכלכליים של אותה אוכלוסייה. לצאת מהתיוג של אותה אוכלוסיית עוני ולהבין כי עזרה משמעה לראות את העני כאדם.
התחושה שעלתה בקרב רבים שקראו את המסמך (ראוי להזכיר כי הדבר לא נכתב במפורש בשום חלק של המסמך), היא שישנה אוכלוסיה שמנסה לרמות את המדינה. כלומר יתכן ואוכלוסית האמהות החד הוריות/משפחות חד הוריות בוחרת במודע להשאר בקטגוריה הזו כדי לקבל את ההטבות מידי המדינה. לנקודה זו אני רוצה לחזור שוב לדברים הברורים ביותר שאומר הרש"ר הירש על אותה קטנה שנמכרה על ידי אביה לאמה בפרשתנו- "...מביא אותנו לידי הנחה ברורה, שלא ימכור אדם את בתו אלא אם כן הגיעו מים עד נפש ומצבו דחוק ביותר...שכן ידעה התורה, שהאב הישראלי לא ישתמש בזכות זו אלא בשעת הדחק כשהסדר כזה של עתיד הבת יביא לה הצלה ורווחה. כביכול נאזרה התורה עוז ונתנה מקום לקיומם של של מושגי משפט עיוניים כאילו הלכה למעשה. כי ידעה התורה שקיום כל שאר מצוותיה יעצב ויטפח את נפש האיש הישראלי, עד שיעשה ראוי שיתנו בידו אפשרות כזו ולא יהיה חשש שינצל אותה לרעה. הן התורה עצמה מכנה את מעשה האב, מנקודת המבט של הבת בשם "בגידה" (ע' פסוק ח'), דהיינו מעילה באמון: מעשהו שעומד בסתירה להתנהגות, שהבת מצפה מצד אביה בדרך כלל".
הדברים הברורים האלה מסמנים בבירור את השפיטה החברתית של העניים בישראל ושל המשפחות החד הוריות על ידי השיח הכלכלי. זו אינה היהדות שאני מכירה. היהדות שאני מכירה היא היהדות שבוחרת לראות בכל אדם כ"צלם אלוקים" ומכאן היא גוזרת את כבוד האדם שהיא רוחשת לכל אדם בחברה, מבלי להסתכל על היותו עני או עשיר, עבד או אמה. אלו ימי בחירות, ואני רוצה לבקש מאיתנו לבחון שוב מהם הערכים שמובילים את החברה שלנו. מהי היהדות הדתית חברתית שבשמה אנו פועלים. מהי החברה שבתוכה אנו רוצים לחיות ומי נבחרי הציבור שלה.
ואסיים בציטוט נוסף מדברי הרש"ר הירש לסיכום דיני עבד עברי ואמה- "העוני והפשע- בנוהג שבעולם, אלה הם שני הגורמים שבכוחם להשפיל את כבוד האדם עד דכא. את הפושע ואת בת הקבצן העמידה התורה בראש המשפט האישי, ובהם הראתה לדעת מה נחשב בעיניה כבוד האדם וכיצד היא דורשת לשמור על כבוד האדם עד לרבדים הנמוכים ביותר שבחברה".
נעה מבורך הקשר, עובדת סוציאלית קהילתית, סטודנטית לתואר שני בתוכנית המצטיינים של ביה"ס למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית.
מנהלת שותפה של קואליציית הארגונים הדתיים למאבק בזנות.