אחרי שהתחלתי עם התנדבות כל כך מדהימה ומתגמלת, שכתבתי עליה בטור הקודם, חיפשתי אפיקים נוספים שיאפשרו לי להמשיך ולתת. הפעם, השתוקקתי להרקיד ולהניע נשים במסע פוריות. אבל מי? ואיך?
התחלתי להתקשר לנשים שהכרתי, וששיערתי שנמצאות במסע כזה. המשימה היתה מורכבת, מפני שכל שיחה הצריכה מקסימום רגישות, להתעניין ולשאול, אבל בזהירות מירבית לא להכאיב או לפגוע.
חששתי מאוד. אבל כל מי שפניתי אליה לעזרה התלהבה מהרעיון וששה לעזור.
קיבלתי פרטים על עמותות כאלה ואחרות, שלחתי הודעות והתקשרתי להציע את שירותיי ללא תשלום, ונעניתי בסירוב, פעם אחר פעם. כמעט שאמרתי נואש. לא חשבתי שכל כך קשה למצוא מקום להתנדב בו. בסוף, אחרי אינספור מאמצים וטלפונים, הגעתי אליה, למירי.
אני כבר לא זוכרת מי הביאה לי את המספר שלה, אבל התקשרתי למירי, רכזת קבוצת תמיכה לנשים חרדיות במסע פוריות, והיא התלהבה מאוד והתרגשה מהיוזמה. נפגשנו, הקבוצה של מירי ואני, בלילה אחד בגן ילדים. היו שם עשרות נשים מכל הקשת החרדית שישבו על כיסאות ילדים והמתינו לדבריי.
הגיוון היה עצום: צעירות ומבוגרות, חסידות וליטאיות, פאות, מטפחות וכובעים, הכל מכל וכל.
סיפרתי להן על חשיבותו של האגן כמרכז הגוף, על הרחם כתחנת כוח אנרגטית, ועל חשיבות התנועה לאיזון הורמונלי. הן האזינו בקשב רב, התעניינו והתלהבו מאוד מהמידע החדש.
לאחר מכן, חילקתי להן צעיפי אגן מצלצלים, לימדתי צעדים, והנשים רקדו שם בשחרור מופלא.
זה היה מחזה מרגש. כשרציתי לסיים, הן ביקשו עוד ועוד, ובקושי נתנו לי ללכת. נפרדנו אחוזות התרגשות, ומנהלת הקבוצה ביקשה להצטרף לשיעורים הקבועים שלי.
כעבור מספר חודשים, אחת הנשים שהיתה שם התקשרה אליי. היא הזכירה לי את הפעם ההיא שהגעתי לבני ברק, וסיפרה לי שאחרי המפגש ההוא היא נכנסה להריון לראשונה בחייה, בגיל 41. "כשחזרתי הביתה עוד באותו ערב", היא סיפרה, "בעלי אמר לי שרואים שעברתי חוויה משמעותית. הייתי מוארת. אחרי כמה ימים שמתי לב שכאבי הגב הכרוניים שסבלתי מהם נעלמו. זה היה מדהים". היא ביקשה להיפגש שוב וללמוד עוד, ולא יכולתי לסרב.
וכך נכנסו ריקודי הבטן ההוליסטיים גם לתוככי בני ברק.
ליצירת קשר, חפשו בפייסבוק "חני כהן יהונתן".