זה שיר הלל לאשה הצנועה

שמכסה את עצמה מכף רגל עד ראש

מקרסול עד צוואר

וכל שערות ראשה

ולא בגד צמוד אלא רחב

ולא צבע רועש אלא שקט

לא צבע מושך אלא אפרורי.

היא לא למדה הלכות אלה

היא אינה זקוקה להן

זה אצלה נורמלי, טבעי

חלק מן הענווה

מחוסר ענין למשוך עין

מסלידה מלמשוך עין

מלהציג לעין כל את יופיה.

שקר החן והבל היופי.

יופיה הוא רק עבור בעלה

אם הוא אוהב אותה

זה סימן שבעיניו היא יפה

ודי לה בכך.

יופיה אינו מלהיב אותה.

ומה מלהיב אותה?

אשה יראת ד' היא תתהלל.

היא רוצה להיות

כמו אמותיה הצנועות

של כל הדורות.

היא לא מרגישה שמפסידה משהו

היא מאושרת להיות לבושה כהלכה

היא שמחה לעשות רצון ד' אלוה

היא מתענגת להיות צנועה.

היא גם אינה זקוקה לשיר הלל

לכן את השיר הזה כתבנו

לא בשבילה אלא בשבילנו.