כל שנה ביום ההולדת אל מול העוגה, אנחנו מבקשים משאלה. מגיל קטן הורו לנו לבקש בלב, אחרת זה לא יתגשם. רק אחרי זה מכבים את הנר. וככה אנחנו גדלים, מבקשים בשקט, בלחש. שומרים בלב, שלא לומר לא מעזים לשתף בחלומות שלנו. אולי הרעיון שמאחורי המנהג היה שבדרך זו נעז לבקש באמת, בלי להתבייש. אולי כדי להגן עלינו כי, מה אם לא נגשים?
בשבועות האחרונים אני מלווה את הבת שלי בהכנת עבודת השורשים. אחרי שנדרשתי להיזכר ברגעי הלידה שלה, בצעדים ראשונים (אל דאגה, יש יומן הכול רשום) הגענו לחלק שאימא צריכה לספר על ילדותה שלה. התחלתי לכתוב ולכתוב, כמה גרסאות של אותו הסיפור. פשוט לא הצלחתי להחליט במה להתמקד.
זה אגב, סיפור חיי בתמצות לחמש מילים.
גיליתי שכתלמידת תיכון במגמת קולנוע היו לי חלומות שבכלל לא זכרתי אודותיהם. הייתה לי תשוקה אדירה לכתיבת תסריטים, פחות את כל המלל, יותר את הרעיון. היו לי מסרים שרציתי להעביר, הייתי טובה בפאנצ'ים. ברעיון הכללי ובשורה התחתונה.
בהמשך העזתי להסתכל שוב לימים של לימודי הגרפיקה בלבן של העיניים. לא הייתי מצטיינת בקטע הטכני אבל לגמרי חדה בקטע הרעיונאי. כזאת אני. פרויקט גמר. תכננתי עיצבתי והבאתי לדפוס לוח שנה מעוצב כולו מתמונות פרטיות שצילמתי בהתאם למילים של שירים בהתאמה לכל חודש בשנה. צריך להבין, השנה הייתה 2002 ואז עוד לא היו דברים כאלה. מקסימום פיתחו תמונה עם גרפיקה של "צייר". זה היה לפני הלוחות המעוצבים והאלבומים הדיגיטליים.
אני ממשיכה בטיפול השורש שלי במסווה של העבודה של בתי, ונזכרת איך בימי ראשית הפרסומות והערוצים, התעניינתי מאוד במלאכת המחשבת שמאחורי הפרסומת ובעריכה של הפרומואים, לא יודעת למה אבל אני זוכרת שהכי ריגשו אותי הפרומואים לערוץ הספורט והטריילרים של סרטי המתח.
פתאום, בלי שהתכוונתי, העזתי אחרי כל כך הרבה שנים להגיד בקול: זה היה החלום שלי. זה מה שרציתי לעשות כשאהיה גדולה. הרגשתי שמחה ועצובה בו זמנית.
באותו השבוע היקום, או המועצה האזורית, איך שנבחר להסתכל על זה, שלחו לי בדואר הודעה על רישום לגני הילדים בשנה"ל הבאה. פתאום אני מבינה, שאחת עשרה שנים של גידול ילדיי עד לגיל שלוש, עוד רגע מסתיימת. בשנה הבאה כולם כבר יהיו במסגרות החינוך ואולי, אולי זאת ההזדמנות שלי לתת מקום לחלומות ישנים.
בינתיים אני פותחת שיחה משפחתית על חלומות ושאיפות. מניחה דברים על השולחן. נותנת מקום של כבוד למשאלות לב. אם מגיל צעיר נתרגל לשתף בחלומות שלנו ונעז להגיד אותם בקול וללא בושה, אם נתרגל להקשיב לחולמים סביבנו ונתאמן במתן עצות טובות. אולי ככה נגדל להיות מגשימים. את החלום שלנו וגם את החלום של האדם שלצדנו.